תוויות

חוקי הכפירה בפקיסטן – לביאורו של מקרה חריג


תוכן עניינים

מבוא: רקע היסטורי לחוקי כפירה במערב, לפני עידן הנאורות ולאחריו

חוקי כפירה בארצות האסלאם כיום

המקרה הפקיסטני הפרדיגמטי -אסיה ביבי

המצאת פקיסטן

מהי פקיסטניות?

רדיקליזציה אסלאמית בפקיסטן תחת הדיקטטור הצבאי, מחמד זיא אול-חק

רפורמת השריעה והג'יהאד באפגניסטן

מהו ההיגיון שהנחה את חקיקה חוקי הכפירה ואת התסיסה סביבם?

 סיכום

ביבליוגרפיה


 

מבוא: רקע היסטורי לחוקי כפירה במערב, לפני עידן הנאורות ולאחריו

חוקים כנגד כפירה נמצאו בספרי החוקים אלפי שנים ברוב מדינות העולם. באומרנו "כפירה" הכוונה לחוקים כנגד גידוף וניאוץ הא-ל, שליחיו (ישו, מחמד וכדו') ועיקרי הדת. בתורה שבכתב מוכרת לנו "פרשת המגדף"[1] וגזר הדין המפורט שם הוא: " וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת". בתולדות המערב מוכרים לנו מקרים מפורסמים של משפטים שהתנהלו כנגד כופרים בנאורות שבמדינות, ולעתים דווקא בנאורות שבמדינות, בזמנים ובמקומות בהן התרחשה תסיסה רעיונית. במאה ה-17 , למשל, תוך כדי המהפכות הפרוטסטנטיות התנהל באנגליה 'משפט טיילור' כנגד אדם שהכריז ש-"ישו הוא ממזר, מתחזה ונוכל". התובע הראשי גרס כי: "דבריו של טיילור אינם רק עלבון כלפי האל והדת, אלא כלפי שלטון החוק, המדינה והממשלה... שכן הנצרות היא בשר מבשרו של החוק האנגלי, ולפיכך ביקורת על הדת הנוצרית הרי היא המרדה".[2] היגיון מסוג זה, ישיר, פשוט ומובן היה לכל אזרח אנגליה באותן השנים, בין שהסכים עימו ובין שהתנגד. לימים, המורשת הפרוטסטנטית המלמדת על קיומו של מצפון בן-חורין השוכן בליבו של כל אדם הפכה, בגרסה מחולנת, לזרם המוביל בהגות המדינית של עידן הנאורות בממלכה הבריטית.[3] מורשת מדינית זו, לצד המורשת הפרוטסטנטית הדתית, היו הרוח החיה מאחורי ניסוח חרויות הפרט המוכרות לנו מהכרזת העצמאות האמריקנית, מהחוקה האמריקנית ושאר חוקות דמוקרטיות. מה שהחל במהפכה הפרוטסטנטית כעיקרון נוצרי-דתי שהשלטונות התנגדו לו נמרצות, הפך למורשת מחולנת[4] של חרויות הפרט וזכויות אדם, העומדות בראש סולם הערכים של המדינות החופשיות כולן. ובראש כל חרויות אלה נמצאות חופש המצפון והאמונה וחופש הביטוי, המאפשרים לכל אדם להאמין באשר ליבו חפץ ולהביע אמונות אלו ללא מורא.

ובכל זאת, בכל המדינות בעולם ישנן הגבלות כלשהן על חופש הביטוי, בעיקר הגבלות מסוג "עיקרון אי-ההיזק", המגבילות את חופש הביטוי כאשר הוא עלול בסבירות גבוהה להפר באופן חמור את הסדר הציבורי ולעורר מהומות אלימות.

על פי דו"ח פיו[5], בשנת 2019 היו 47 מדינות (מתוך 198) בהם יש חוקי כפירה. ל- 22 מדינות יש חוקים כנגד המרת דת. אך עיון מעמיק יותר בתוכנם של חוקים אלו ובאופן יישומם מגלה מיד שלא כל חוקי הכפירה מטרתם דומה. במדינות מערביות כמו אנגליה עדיין ישנם חוקים כנגד כפירה, אך הם מוגבלים ביותר בהיקפם ובחומרת עונשם. בשנת 1922 התנהל משפט מתוקשר כנגד עיתון אנגלי שלעג לישו וכינה אותו "ליצן".[6] בשנות ה-70' הפעילה השמרנית מארי וייטהאוס[7] ניהלה קמפיינים נגד עיתון שפרסם שיר המציג את ישו כהומוסקסואל ונגד סרט הקומדיה 'חיי בריאן' של חבורת מונטי פייתון. ההשלכות על הקולנוענים הסתכמו בכמה בתי קולנוע שסירבו להקרין את הסרט. במשפט כנגד העיתון, הארכיבישוף מקנטרברי סירב לבקשתה של וייטהאוס להגיע כעד מטעם התביעה. בשנת 2006 שונה החוק כנגד כפירה, שנחשב זמן רב לאות מתה, והפך ל-"חוק כנגד שנאה גזענית ודתית". כיום החוק מתמקד במה שנחשב כבר שנים רבות כמהותו של החוק הישן – ההגנה מפני הסתה על רקע דתי העלולה להוביל לאלימות ופגיעות פיזיות -[8] ולא ההגנה על הדת הנוצרית. במדינת ישראל היו מקרים ספורים בלבד בהם נידון אדם למאסר על עלבון דת, והגשתו של כתב אישום בסעיף זה כרוך באישור מיוחד של היועץ המשפטי לממשלה. נציין מקרה מתוקשר אחד בו העלבון היה כנגד דת האסלאם: בשנת 1997 נגזרו שנתיים מאסר על פעילת הימין הקיצוני, טטיאנה סוסקין, על קריקטורה שציירה והפיצה בחברון, בו נראה מחמד כחזיר הדורך על ספר הקוראן.[9] 


חוקי כפירה בארצות האסלאם כיום

אך במדינות האסלאם כיום, אירועים מסוג זה נגמרים אחרת לגמרי. אדם המבקש להביע דעות כפריות ימצא עצמו בסכנה מידית של פגיעה בידי קנאים, ללא כל קשר לחוקים האוסרים זאת. גם אישי ציבור מפורסמים לא יחמקו מן הסכנה והרדיפה, לא כל שכן אנשים פשוטים וחסרי מעמד. אם לציין על קצה המזלג כמה מקרים מפורסמים[10], נציין את רצח ההוגה ופעיל זכויות האדם המצרי, פראג פודה, בשנת 1992, בידי מוסלמים קיצונים, לאחר שהוצא נגדו פתווה בידי חכמי אל-אזהר המכריזה עליו ככופר, את פרשת ההתעמרות של ממשלת מצרים בהוגה, נאצר אבו זייד, עד שנס על נפשו למערב,[11] והמפורסם מכולם, הפתווה האיראנית שהתירה את דמו של הסופר ההודי-מוסלמי, סלמן רושדי, בעקבות ספרו 'פסוקי השטן'. רושדי חי במקומות מסתור במערב עד היום. בדקו חוקרים ומצאו שבשיאם של הרדיפות כנגד כופרים במצרים בשנות 1992-1993 נרצחו 202 כופרים ללא משפט, בידי קנאים מוסלמים, מספר חריג מאד בכל תולדות מצרים המודרנית.[12]

אך גם לאחר המסקנה שכפירה היא תחום עיסוק מסוכן בכל ארצות האסלאם, עדיין ראוי להוסיף ולומר שעצם העיסוק בחטא הכפירה, בחיפוש בלשי אחר כופרים וביעור נגע הכפירה, אינו תופס מקום מרכזי בתודעת ההמון, בכתיבה העיתונאית, ובשיח הדתי והפופולרי בכל ארצות האסלאם. נראה שההמון במדינות אלו סבור ברובו שיש לטפל בחומרה בכופרים[13], אבל נושא זה אינו תופס נתח חשוב מסדר יומם.


המקרה הפקיסטני הפרדיגמטי -אסיה ביבי

יוצאת דופן בעניין זה היא פקיסטן. מדינה זו היא הראשונה לעלות בכל דיון אקדמי או עיתונאי מעמיק בדבר חוקי כפירה, ולא בכדי. חוקי הכפירה של פקיסטן הם חריגים בתוכנם, ביישומם, ובמקומם המרכזי בדעת הקהל המקומית. אמנם בשנת 2014, תיעוד בעיתון אקונומיסט מפי ארגון זכויות פקיסטני (שסירב אפילו להזדהות בשמו מפאת הסכנה), הסיק ש"רק" כ-60 איש נרצחו באשמת כפירה מאז שחוקקו חוקי הכפירה במתכונתם הנוכחית בשנת 1979,[14] אך זהו נושא שרוב עצום של אזרחי פקיסטן חשים כלפיו רגשות עזים. נספר בקצרה את סיפורה של אסיה ביבי, אחד המקרים המתוקשרים ביותר של פקיסטנית שהואשמה בכפירה, והוא מקרה המדגים היטב את היחס לעבירה זו בפקיסטן.

בשנת 2009, אסיה נורין, המכונה אסיה ביבי,[15] הייתה כפריה קתולית ענייה בכפר קטן בשם במחוז שייח'ופורה, בחבל פנג'ב, פקיסטן, מרחק לא רב מהעיר להור. פרנסתה הייתה מקטיף במטעי פירות יער. משפחתה היו הנוצרים היחידים בכפר, וסבלו מהצקות חוזרות משכניהם שביקשו להמיר את דתם לאסלאם.

יום אחד כשהייתה בקטיף, אסיה התבקשה לשאוב מים מהבאר. לאחר שעשתה זאת, מגזה לעצמה כוס מים בכוס מתכת ישנה שמצאה ליד הבאר. שכנתה, שהייתה עמה בסכסוך מתמשך, הגיבה בזעם ופסקה שאסור לנוצרי לשתות מכלים של מוסלמי, והטיחה בה שהיא טימאה את הכוס. לאחר דין ודברים, שכנתה ביזתה את הנצרות ודרשה מאסיה להתאסלם. אסיה הגיבה ואמרה: "אני מאמינה בישו המשיח שמת כדי לכפר על כל חטאי האנושות. מה מחמד עשה למען האנושות? למה שאני אמיר את דתי ולא את?"

פרצה מהומה, ובסופה המון זועם התפרץ לביתה של אסיה והיכו אותה ואת משפחתה. לאחר מכן הגיעו שוטרים ולקחו אותה למעצר בתחנה. לאחר חקירה קצרה, היא נעצרה באשמת כפירה, תחת סעיף 295C לחוק העונשין הפקיסטני (נבארו בעמודים הבאים). מפקד התחנה העניק ראיון לערוץ CNN ובו הפליג בתיאורי גוזמה של דברי הכפירה אותן כביכול אמרה הנאשמת. שנה תמימה ישבה אסיה במעצר עד להגשת כתב האישום לבית המשפט.

בנובמבר 2010, הרשיע שופט מחוזי את אסיה, וגזר את דינה למוות בתלייה. על פי תיאורה של אסיה, ההמון שהתאסף בבית המשפט פרץ בקריאות "הירגו אותה, הירגו אותה, אללה הוא אכבר! נקמה למען נביאנו הקדוש, אללה הוא אכבר!"

בעלה של אסיה, עשיק מסיח, ביקש לעתור לבית משפט העליון בלהור. בגלל הפרופיל תקשורתי הגבוה של המקרה, מושל פנג'ב, סלמן תאסיר, אדם בעל מעמד פוליטי חשוב בפקיסטן, התבקש על ידי הנשיא, עלי אסיף זרדארי, לערוך חקירה מיוחדת בפרטי התיק. מסקנתו הייתה שבין אם ירשיע אותה בית המשפט העליון ובין אם לאו, אסיה ביבי צריכה לזכות בחנינה מאת הנשיא זרדארי, שמצידו החל להתכונן לעשות זאת. תאסיר ביקר את אסיה ביבי מספר פעמים בשבתה בתנאי בידוד קשים בבית הכלא. כול אותה העת ארגוני זכויות אדם, ארגונים בינ"ל למען זכויותיהם של נוצרים הנרדפים על אמונתם, ואף האפיפיור בנדיקטוס ה-16, הרעישו את התקשורת הבינ"ל ודיווחו על מצבה הבריאותי המדרדר בין כתלי הכלא. להקת הרוק-הנוצרי הבריטית, OOBERFUSE שיתפו פעולה עם "איגוד הנוצרים הפקיסטנים בבריטניה" והפיקו קליפ מחאה למען שחרורה של אסיה ביבי. בגלל הסערה הציבורית בפקיסטן, ערעורה של אסיה ביבי התעכב חמש פעמים ונידון רק בשנת 2014.

ומה הייתה הסערה? מצד אחד נעמד המיעוט הנוצרי הזעום בפקיסטן, שחש שמצבו נעשה מסוכן. לצידם נעמדו מספר קטן מאד של לוחמי זכויות אדם בתוך פקיסטן, ואת המחאה הובילו שניים: השר (הנוצרי) לענייני מיעוטים, שהבאז בהטי, וסלמאן תאסיר עצמו. וחשוב להדגיש: ראשי מחנה המוחים לא רק הגנו על אסיה ביבי, אלא קראו תיגר על עצם קיומם של חוקי הכפירה, שלטענתם משמשים אך ורק כנשק חוקי לרדיפת מיעוטים.

אך מחנה התומכים בהוצאתה להורג היה גדול וקולני בהרבה. הפגנות נערכו עם שלטי תמיכה בחוקי הכפירה, ובהם נשמעו המפגינים צועקים את סיסמתם "תלו אותה!". מולא יוסוף קוריישי מהעיר פשאוור הציע פרס על סך 2,200 $ לכל קנאי שיהרוג את אסיה ביבי. סקר שנעשה באותם הימים חישב שכ-10 מיליון פקיסטנים היו מוכנים להרוג את אסיה, בין ממניע קנאי ובין בשביל כספי הפרס. מולות רבים הבטיחו שאם אסיה ביבי תשתחרר ותשוב לביתה, נקמתם בה לא תאחר לבוא.

ב- 4.1.2011, בשוק קהוסאר, באסלאמאבאד, נרצח תאסיר סלמאן על ידי מומתאז קאדרי, משומרי ראשו. למרות איומי המולות, אלפים פקדו את הלווייתו. 500 שייח'ים מכת בארלוי הסופית, פסקו כי אין לשלוח ניחומי אבלים למשפחתו של סלמאן. כת הבארלוי הם כת סופית הקנאים במיוחד לנביא מחמד, והם מהתומכים הנמרצים ביותר בחוקי הכפירה. הרוצח, מומתאז קאדרי, היה בארלוי. במשפטו הצהיר כי רצח את סלמאן כדי להגן על חוקי הכפירה. ב – 2.3.2011, נרצח גם השר לענייני מיעוטים, שהבאז בהטי, הנוצרי היחיד בממשלת פקיסטן, במארב של חמושים ליד ביתו, באסלאמאבד. מומתאז קאדרי נידון למוות, ונתלה ב-29.2.2016. מסגד בארלוי גדול נבנה על שמו בבירה אסלאמאבד, ומסגד נוסף מעל קברו, בכפר הולדתו.[16]

אסיה ביבי שוחררה סופית בשנת 2019. לאחר שהמולות החשובים במדינה, ח'אדים ריזבי, מנהיג מפלגת TLP, ופזאלור רחמן, מנהיג מפלגת JUI-F , החלו לארגן הפגנות ענק למחות על שחרורה, היא נמלטה מהמדינה לקנדה יחד עם עורך דינה, והם קבלו לבסוף מקלט מדיני בצרפת.

...

מה פתאום? איך קרה שמדינה ענייה בת 230 מיליון תושבים מתעסקת באופן אינטנסיבי כל כך דווקא במיגור כפירה? אם דבר זה אינו תופס מקום מרכזי בתודעתם של מוסלמים באף מדינה מוסלמית אחרת, למה בפקיסטן כן? כדי להבין עניין זה, נצטרך לבאר מעט מקורותיה של תת-היבשת ההודית תחת השלטון הבריטי, ניגע ברקע המיוחד שהוביל לחלוקת הודו ויצירת פקיסטן, נתאר את המהפכה האסלאמית של הדיקטטור הצבאי מחמד זיא אול-חאק בשנת 1979 ואת תיקוניו לחוקי הכפירה. לאחר מסע קצר זה נוכל להציע מהו לדעתנו ההיגיון המניע את המפעל המוזר של רדיפת הכופרים בפקיסטן משנת 1979 ועד עצם היום הזה.


 המצאת פקיסטן

תת היבשת ההודית מעולם לא הייתה מאוחדת תחת שלטון אחד עד לבואו של השלטון הקולוניאלי הבריטי.[17] השלטון הבריטי הסתיים בשנת 1947 בהקמתם של שתי מדינות, מדינה למוסלמים בשם פקיסטן (פקיסטן המערבית ופקיסטן והמזרחית היו מדינה אחת מפוצלת גאוגרפית לשניים. לימים היא התפצלה לשתי מדינות, המערבית תחת השם פקיסטן והמזרחית מדינת בנגלדש) ומדינה לבני שאר הדתות, הלוא היא הודו. פקיסטן זו היא ישות מדינית חדשה שלא נועדה מעולם, לא בגבולותיה, לא בזהותה ואף לא בשמה, שנתבע בשנת 1933, בידי המלומד ההודי-מוסלמי רחמתאללה צ'אודהרי כראשי תיבות של הקבוצות האתניות בשטחה של מערב פקיסטן – פ'נג'אבים, א'פגנים, ק'שמירים, ס'ינדהים, (בלוצ'י)סטנים.[18]

התנועה הלאומית ההודית נולדה בשנת 1885 עם הקמת תנועת "הקונגרס הלאומי", לימים מפלגת הקונגרס הלאומי, המפלגה שהקימה את הודו. "הליגה הכול-מוסלמית", לימים, "מפלגת הליגה המוסלמית", המפלגה שתקים את פקיסטן, הוקמה בשנת 1906. אך הליגה המוסלמית נועדה לשמירת האינטרסים המוסלמים (בעיקר האינטרסים של האשראף, האליטות המוסלמיות) ולא למען חתירה למדינה מוסלמית עצמאית. גם עשרות שנים לאחר הקמת הליגה, איש לא העלה על דעתו שהמוסלמים הם עם שמגיע לו מדינה. אמנם היו אירועים של סכסוך על רקע דתי מול הינדים, ולעתים אף מהומות עדתיות,[19] אך איש מבין הרוצחים או קורבנותיהם מעולם לא חשב שיש שתי אומות בהודו.

אך זו בדיוק הייתה הטענה של מייסדי פקיסטן. תיאוריית שתי הלאומים "The Two Nation Theory"  גרסה שלא סכסוך עדתי מתנהל בהודו, אלא סכסוך לאומי, ופתרונו יבוא לא עם הקמתה של הודו העצמאית, אלא עם הקמתן של שתי מדינות, פקיסטן למוסלמים, והודו לכל שאר אוכלוסיית הודו. תקצר היריעה מלבאר את ההיגיון מאחורי חלוקת הודו, נושא הנתון בוויכוח היסטורי עז רגשות עד עצם היום הזה, אך די לנו לומר שתיאוריית שני הלאומים הגיעה לראשונה לאוזניהם של הציבור המוסלמי מפי המשורר מחמד (עלמאא) איקבאל בשנת 1933, והושמעה לאומה בנאום של מחמד עלי ג'ינה, לימים אבי המדינה הפקיסטנית, בשנת 1940, שבע שנים בלבד לפני עצמאותן של הודו ופקיסטן. עד אז איש לא שמע על "פקיסטן", וג'ינה עצמו היה נציגם של פלג מוסלמי אחד במפלגת הקונגרס, שתייסד בבוא העת את הודו. לפנינו מקרה של מדינה בבחינת "חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם".[20]  איש לא ידע מה יהיו גבולותיה – בסוף היא הוקמה כמדינה בשני חלקים עם 2,000 קילומטרים ביניהם – איש לא ידע מה יהיו המשאבים ברשותה, מה יישאר בה מאליטה הביורוקרטית הקולוניאלית, ואיש לא דמיין עד תום מה יעלה בגורל המיעוטים בכל מדינה. היום אנו יודעים לומר שממיעוטים אלו נוצר גל ההגירה הגדול ביותר בהיסטוריה (14 מיליון איש חצו את הגבול שני הכיוונים) והמהומות בזמן החלוקה גבו כמיליון קורבנות בנפש. יפה העיר לאחר שנים הסופר ההודי-מוסלמי, סלמאן רושדי, ש "פקיסטן היא מדינה שלא דומיינה דיה".[21]

הבעיה היסודית ביותר של פקיסטן הייתה זהותה המוסלמית. מה פירוש "מדינה מוסלמית"? מי שנותר היו כמעט כולם בני הדת המוסלמית, שכן מעל 90% מהמיעוטים ברחו משטח פקיסטן עם הקמתה.[22] אך מוסלמים אלו הגדירו עצמם לא מכבר כהודים. אם כעת אינם הודים, מה הם כן? מהו מצדיק מדינה מוסלמית? האם זו מדינה בה מוחלים חוקי השריעה במלואם? האם יש זהות אסלאמית אחרת שתצדיק את התואר? פקיסטן נאלצה לברוא יש מאין מושג של "פקיסטניאת" – פקיסטניות, זהות פקיסטנית.


 מהי פקיסטניות?

אם נתמקד בשני האבות המייסדים של פקיסטן,[23] ג'ינה ואיקבאל, נגלה שני דפוסים מתחרים של זהות שיועדו למדינה החדשה. ג'ינה היה מוסלמי (שיעי) חילוני לגמרי, נשוי לאישה זורואסטרית, אדם שעישן ואכל בפומבי בחודש הרמדאן. אפשר לתהות מה הייתה משמעות האסלאם בעבורו, אך הוא הצהיר במפורש איזו זהות יעד למדינתו – זהות סובלנית כמו שלו. הוא ביקש שפקיסטן תהיה מדינה חילונית, בדומה להודו, ומדינה בה המיעוטים לא יופלו לרעה כלל על רקע דתם. כמובן שלא ביקש לשלב את חוקי השריעה בחוקי המדינה.

לעומת זאת, מחמד איקבאל היה אדם דתי מאד, משורר דתי ששיריו משוקעים במיסטיקה אסלאמית. אמנם ניסוחיו אינם מדויקים עד תום, אך נראה שביקש להחיל את שלטון השריעה באופן מלא, או לפחות חלקי, בפקיסטן. כמו כן ביקש לעצב אסלאם לא ערבי, אלא מקומי ואותנטי.

ג'ינה זכה לראות את מדינתו מוקמת, אך הנהיג אותה רק שנה אחת בטרם מת ממחלה קשה. בחלוקת פקיסטן מרבית האליטות ומוסדות השלטון מצאו את עצמם בצד ההודי של הגבול. האליטה היחידה שריכוז גדול שלה מצא עצמו בצד הפקיסטני של הגבול הייתה האליטה הצבאית. ג'ינה עצמו היה אדם בעל אופי סמכותני, ומדינתו הטריה נולדה במצב כאוטי, ללא חוק וסדר. וכך, באופן טבעי, אחרי מותו של ג'ינה התחזק מעמדה של האליטה הצבאית עד שבשנת 1958 מצאה עצמה פקיסטן לראשונה תחת דיקטטורה צבאית מלאה בראשות גנרל איוב ח'אן. דמוקרטיה הושבה אחר כך רק למראית עין. כיום, למרות שמתקיימות בחירות במדינה, היא נשלטת בפועל בידי ראשי הצבא והשרות החשאי (ISI). נציין שמעולם לא סיים ראש ממשלה פקיסטני נבחר את כהונתו המלאה.

אפשר לומר בקצרה שעד לשנת 1979 הזהות הפקיסטנית הייתה מושתתת על שני יסודות עיקרים:

א.     אסלאם: חוקי שריעה לא הוחלו במדינה, אך כבר בשנת 1949, ראש הממשלה השני, ליאקת עלי ח'אן, העביר את חוק ה- Objectives Resolution שהגדיר את האסלאם כאידיאולוגיה כללית של המדינה, ואף הכריז שאללה הוא הריבון העליון שלה. נוסף על כך, בניגוד למסורת הסובלנית ארוכת השנים של האסלאם בהודו, בפקיסטן התגלה במהרה שהאסלאם לבש דווקא אופי קנאי ואלים, במיוחד כנגד סטיות דוקטרינריות. מהומות ראשונות פרצו כנגד העדה האחמדית בשנת 1953. היה זה סימן לבאות, והאחמדים הפכו לכת הנרדפת ביותר בפקיסטן (ועל כך תיכף). ועדה הורכבה ברשות השופט העליון, מוניר, כדי לבחון את הגורמים לאלימות. הועדה חקרה את מרבית המנהיגים המוסלמים המובילים במדינה וגילתה[24] שאיש מהם לא הסכים עם רעהו בשאלה "מיהו מוסלמי", אך כולם הסכימו שהאחמדים אינם מוסלמים וצריכים לזכות למעמד של אהל אלד'ימה ולהיות מופלים לרעה על פי חוק. כמו כן איש מהם לא האמין בזכויות אדם, או בדיני המלחמה המערביים, אותם ראו כמנוגדים לנורמות אסלאמיות המקובלות עליהם.

ב.       פקיסטנים אינם הודים: העקרון השני שהנחה את קברניטי המדינה היה להתכחש ככול הניתן להיסטוריה ההודית של אבותיהם. שהרי אם אבותיהם הודים היו, אז הפקיסטנים גם הם הודים, וממילא אין טעם בקיומה של פקיסטן עצמאית, ואפשר להסתפח להודו שוב. לימודי ההיסטוריה והאזרחות בבתי הספר מכונים "לימודי פקיסטן" והם מחקו ומוחקים עד היום כל זכר לעבר לא אסלאמי בתת-היבשת ההודית. המלומד הפקיסטני K.K. Aziz כינה את התופעה "רצח ההיסטוריה", וכתב ספר עם כותרת זו.


רדיקליזציה אסלאמית בפקיסטן תחת הדיקטטור הצבאי, מחמד זיא אול-חק

בשנת 1977 עלה לשלטון הגנרל מחמד זיא אול-חק, לאחר שהוציא להורג את ראש הממשלה הנבחר, זולפיקאר עלי בהוטו, והכריז על שלטון צבאי ברשותו. תקופת שלטונו היא נקודת המפנה הקריטית בזהותה האסלאמית של פקיסטן ופנייתה אל הרדיקליזם האסלאמי הלוחמני והאלים. האחראיות לכך קשורה לשתי פעולות עיקריות של זיא: רפורמת השריעה וניהול הג'יהאד נגד הסובייטים באפגניסטן במסגרת 'מבצע ציקלון' של ה CIA.


רפורמת השריעה והג'יהאד באפגניסטן

כבר ראש הממשלה בהוטו החל בקריצה לכוחות אסלאמיים רדיקליים עם חקיקת מספר חוקים בהשראת ההלכה האסלאמית (שריעה): איסור על אלכוהול והימורים, והעברת יום המנוחה מיום א ליום ו. ומשמעותי במיוחד היה התיקון לחוקה בשנת 1974 שהגדיר את כת האחמדים כלא מוסלמים[25].

אך עלייתו של זיא סימנה שלב חדש. עם עלייתו לשלטון הכריז שיהיה זה קריטי עבור מדינה שנוסדה למען האסלאם, שמערכת החוק תתנהל על פי "ניזאם-י מוסטפה", חוקיו של מחמד. עד שנת 1980 נעשו מספר צעדים דרמטיים:

א.     ארגון לוחמים מהשבטים האפגנים בפקיסטן ואפגניסטן לג'יהאד נגד הסובייטים באפגניסטן חסות המטריה של ה CIA ב"מבצע ציקלון". לצד אספקת נשק ולוחמים זיא בנה רשת עצומה של מדרסות קיצוניות בהן נלמד אסלאם במימון סעודי ובהשראה והאבית שהיה ממקוד כולו בהטפה לג'יהאד. מדרסות אלו קיימות עד היום והן בית היוצר של תנועת הטליבאן על פלגיו השונים.

ב.      חקיקה אסלאמית: איסור על הלוואה בריבית, החלת עונשי גוף[26] על ניאוף, צריכת אלכוהול וסמים, גניבה, המרת דת מהאסלאם לדת אחרת (רד'א) ועוד.

ג.      הקמת ערכאות שריעה מיוחדות שתפקידן היה למחוק מספק החוקים כל חוק המנוגד לאסלאם. עד שנת 1986 נמחקו 267 חוקים פדרליים ואזוריים.

ד.     החשוב לעננינו: שינוי תוכנם של חוקי הכפירה הישנים, סעיפים 295 ו-298 בחוקה.[27]

מתחילה היו סעיפים אלו מורשת חוקתית בריטית שעניינה היה איסור בחוק על העלבת דת העלולה לעורר מהומות עדתיות בהודו המאוחדת. אך כעת הסעיפים שונו בתכלית: ראשית, הם הוחלו אך ורק על העלבת האסלאם ונביא האסלאם ולא  דתות אחרות. שנית, הם קבעו עונשי מוות במקום מאסר. שלישית, חוקקו סעיפים מיוחדים במטרה לאפשר רדיפה של כתות מיעוטים מוסלמיות: שיעים, ובעיקר אחמדים. כעת הוחל עונש מוות על אחמדי שיעז לכנות עצמו מוסלמי, לצטט מן הקוראן או להתפלל תפילה מוסלמית (שהרי אלו עלבונות לאסלאם),  ועל שיעי המעז לחלוק על הקונצנזוס הסוני בדקויות התאולוגיות סביב דמותם של מחמד, עלי, הצחאבה וכדו.[28] סעיפים אלו הם שהתירו את הרצועה של הקנאים ואפשרו להם לרדוף באלימות ללא רחם את המיעוטים בפקיסטן: שיעים, נוצרים, הינדים וזרים אחרים המזדמנים למדינה, והנרדפים קשה מכולם, האחמדים.[29] מאז חקיקת "חוק הקאידנים" (כינוי אחר לכת האחמדית) נגדם בשנת 1984 הם אינם מוסלמים על פי חוק ומוכרים כמיעוט לא מוסלמי, בעלי אלקטורט משלהם בפרלמנט[30], החשופים תמיד לתביעות שרירותיות המכוונות כנגד עצם זהותם ואורחות חייהם. מעל 2000 תביעות מסוג זה הוגשו מאז 1984, וזה כמובן בלי לחשב את האלימות פיזית המופנית כנגדם, במדינה שבה הסטנדרטים של חוק וסדר נמוכים במיוחד, וההגנה העצמית של לא-מוסלמי כנגד מוסלמי עלולה תמיד להתברר כמעוררת ריאקציה מסוכנת.


מהו ההיגיון שהנחה את חקיקה חוקי הכפירה ואת התסיסה סביבם?

כעת נוכל לבאר מהו ההיגיון בעיסוק האינטנסיבי והמוזר בתחום הכפירה בפקיסטן.

א.     זהותה האסלאמית של פקיסטן. כפי שניסח זאת זיא בראיון מפורסם: "פקיסטן נוסדה בשם האסלאם, ותמשיך להתקיים רק עם תדבק באסלאם. לכן חיוני שתהיה מערכת חוק אסלאמית במדינה".[31] בלי נפנוף מתמיד בדגל אסלאמי, עולה מיד השאלה מדוע פקיסטן קיימת כמדינה עצמאית נפרדת מהודו. השאלה מחריפה לאור רמת הפיתוח הירודה במיוחד בפקיסטן, בה רוב מוחלט של האזרחים חיים בעוני מחפיר, ללא מוצא, וההכנסה לנפש היא כמחצית מזו של הודו. זהותה האסלאמית הקיצונית והעוינת להודו (ולמערב ולישראל) מתוחזקת במערכת החינוך בשיעורי "לימודי פקיסטן", המבטאים היטב את גישת "רצח ההיסטוריה", אותה תיאר עזיז בספרו.

ב.       מיליטריזם יסודי של הנהגת המדינה. האליטה השלטונית הייתה צבאית מאז הקמת המדינה, וטבעי לה לסמן אויבים ולקדש עליהם מלחמה. מדובר הן באויבים מבית, המיעוטים, המפלט הנוח ביותר לזעם של המון מתוסכל, והן באויבים מעבר לגבול, בהודו ובאפגניסטן. האסטרטג הצבאי של זיא, גנרל חמיד גול, הגה תפיסה אותה כינה עומק אסטרטגי. עניינה הוא שגעון גדלות אסלאמי התפשטותי בו פקיסטן תעמוד בראש מרחב אסלאמי המשתרע משטחי הודו ועד לתורכיה. מיותר לציין שאין לפקיסטן יכולת לנצח את הודו בקרב חזיתי, אך הנזק העיקרי נעשה לאפגניסטן החלשה. הטליבאן השולטים בה כיום הם פרוקסי, כוח כובש פקיסטני הנשען במלואו על חינוך רדיקלי, חימוש, לוגיסטיקה, מימון, טכנולוגיה והוראות ישירות, כולן מממשלת פקיסטן. לשם כך פקיסטן תומכת במערך המדרסות הרדיקליות, ומאפשרת פריחה של אסלאם רדיקלי במחוזות השבטיים בפקיסטן. תפיסה זו מובילה לאבחנה המכונה בעגה העממית "טליבאן טוב וטליבאן רע", כלומר, לוחמי טליבאן שפקיסטן חפצה בהם הם הכובשים את אפגניסטן, ולוחמים רעים הם המפעילים אלימות בתוך פקיסטן עצמה. אך בשורה התחתונה, ברגע שהנמר האסלאמי שוחרר מכלובו, איש אינו יכול לרכב עליו כרצונו, ואלימות רבה מופעלת בשם האסלאם בתוך פקיסטן, ומוסדות מסעופים מוקמים כדי לתמוך באלימות זו ולהזינה.

ג.      סיבות תרבותיות. צריך להצביע גם האנרכיה והרמה הנמוכה של חוק וסדר במדינה, כגורם המעודד פעילות קנאית עצמאית, ללא קשר לאכיפה רשמית של חוקי הכפירה. כפי שכתבנו, מעולם לא הוצא אדם להורג על ידי השלטונות בפקיסטן אחרי הרשעה בכפירה. כל הקורבנות בנפש נרצחו על ידי קנאים עצמאיים, לצד אישומים רשמיים או בלעדיהם. מצב זה נוח לפקיסטן: מצד אחד לתת להמונים את השעיר לעזאזל אותו הם מבקשים, ומצד שני להתנער מאחראיות רשמית למותו של הכופר.  בין כה וכה השלטון המרכזי אינו חזק במיוחד, ובמחוזות רבים אין לו יכולת למנוע פעילות קנאית, גם לו רצה בכך. וכאמור, השלטון אינו רוצה בכך.

סיבה תרבותית נוספת היא תרבות הנקם הנוהגת באזורים השבטיים של ובאוכלוסייה הפשטונית בכל קהילותיה. תרבות זאת מעודדת נקם ומחייבת אותו, ומכאן קצרה הדרך להצתת הפתיל הקצר של הקנאים כנגד כופרים. לבסוף, נציין את תרבות השמועות ותיאוריות הקונספירציה המעודדת ניפוח פנטסטי של "חטאיו" של נאשם בכפירה, כמו במקרה אסיה ביבי, ומכאן קצרה הדרך לפגיעה בו.[32]

 

 סיכום

ראינו שהעיסוק בכפירה הינו חריג בממדיו בדעת הקהל בפקיסטן. עמדנו על השתלשלות התיאוריה המקובלת להצדקת חוקי כפירה במהלך הדורות, ועמדנו על השלבים המכריעים בהם נפרדה פקיסטן מהיגיון זה, ועברה לחוקי כפירה בעלי היגיון אחר, רדיקלי ואלים ביסודו. ניסינו להסביר את ההיגיון המנחה את העיסוק הרב בכפירה בפקיסטן עד היום. היגיון זה התפתח מלמעלה, מצד השלטונות, אך בשלב מסוים הגולם קיבל חיים משלו ותמיכה עממית שהשלטון נאלץ להתחשב בו עמוקות. שינוי בחוקי הכפירה אינו נראה באופק, ואף עצם העלאת הנושא לדיון מעוררת מהומות אלימות. מה העתיד? בראיון משנת 2011, לאחר רצח תאסיר סלמאן, ניסח זאת במשפט אחד מדען הגרעין פרווז הודבהוי,  המכונה "הליברל האחרון בפקיסטן", ואחד האחרונים המעיזים עדיין להתעמת בטלוויזיה מול המולות ולתקוף בפומבי את חוקי הכפירה: "אנו זקוקים לנסים כדי להציל את פקיסטן."[33]


 

 ביבליוגרפיה 

עברית

חטינה מאיר, בר אשר מאיר, האסלאם היסטוריה, דת, תרבות, עריכה: מאיר מ' בר-אשר, מאיר חטינה, מאגנס, ירושלים, (2017)

פרסיקו, תומר, אדם בצלם אלוהים, ידיעות ספרים (2021)

תנ"ך:  ספר ויקרא, דברים, באתר ספריא

ביהמ"ש הרשיע את טטיאנה סוסקין מפיצת כרוז החזיר בחברון, גלובס 31.12.1997, נדלה 18.5.22 https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=109467   

 האשמות בכפירה כלפי אינטלקטואלים מוסלמים, ממר"י, 4.11.2004, נדלה 18.5.22  

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?1156

 

Bibliography  

English

Allen, John, The Global War on Christians: Dispatches from the Front Lines of Anti-Christian Persecution, Random House LLC (2013)

Embree Ainslie, Sources of Indian Tradition, Vol.2, Primary Sources on Road to Partition, Columbia University Press, (1988)

Bad-mouthing: Pakistan’s Blasphemy Laws Legitimize Intolerance, Economist, 11.27.2014, retrieved 3.8.2002, https://www.economist.com/asia/2014/11/27/bad-mouthing

 

Forte, David F., Apostasy and Blasphemy in Pakistan, Connecticut Journal of International Law, (1994)

Hill, Mark QC & Sandberg, Russell, The Right to Blaspheme in Blasphemy and Freedom of Expression, Edited: Jeroen Temperman, András Koltay, Pázmány Péter, Cambridge University Press, (Nov. 2017)

Jahangir Asma, Protection of Religious Minorities and Women the Impact of Islamic law in Pakistan, in Asian Perspectives on Human Rights, Routledge (1990)

Hoodbhoy Pervez & Sulheria Farooq, Economic and Political Weekly, Miracles Are Needed to Rescue Pakistan, JANUARY 29-FEBRUARY 4, 2011, Vol. 46, No. 5, pp. 22-27

Miller Judith, God Has Ninety-Nine Names: Reporting from a Militant Middle East, Simon and Schuster, (2011)

Metcalf, Barbara D., and Metcalf Thomas R., A Concise History of India, Cambridge University Press (2002)

Pasha Adil, Dawn, 10.19.2016, Mumtaz Qadri's Shrine: In memory of Salman Taseer's Assassin. Retrieved 3.8.2022 https://www.dawn.com/news/1302289

Pew Research Center, "Which countries still outlaw apostasy and blasphemy?" Retrieved 3.8.2022

https://wwrn.org/articles/46192/

Pew Research Center, The World's Muslims, Religion, Politics, and Society, Executive Summary, Retrieved 3.8.2022

https://www.pewresearch.org/religion/2013/04/30/the-worlds-muslims-religion-politics-society-exec/

Robinson, Sam, Rousing Religion: Islamic Preaching on the Pakistan-Afghan Border, CreateSpace Independent Publishing Platform (2017)

Rushdie Salman, Midnight's Children, John Cape, (1981)

Talbot, Ian, Pakistan, a Modern History, New York, St.Martin's Press (1998)

Tracey, Michael and Morrison, David, Whitehouse, Palgrave Macmillan, (1979)

 

 

 

 

 

[1] ויקרא כד, י-כג

[2] Mark Hill QC & Russell Sandberg, The Right to Blaspheme in Blasphemy and Freedom of Expression, Jeroen Temperman, András Koltay, Pázmány Péter, (Cambridge University Press, Nov 2017), p. 122

[3] מהלך המבואר בהרחבה אצל: תומר פרסיקו, אדם בצלם אלוהים, ידיעות ספרים (2021)

[4] ולכן זאת מורשת שמדינות דתיות פונדמנטליסטיות ומדינות שאינן בעלות רקע נוצרי קוראות עליו תיגר מפורש ורואות בו אימפריאליזם תרבותי. דוגמאות בולטות למדינות כאלה תהינה איראן וסין בהתאמה.

[6] במקור בהערה 2

[7] Michael Tracey and David Morrison, Whitehouse, Palgrave Macmillan, (1979)

[8] Mark Hill QC & Russell Sandberg, The Right to Blaspheme, p. 126

[9] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=109467 ביהמ"ש הרשיע את טטיאנה סוסקין מפיצת כרוז החזיר בחברון, גלובס 31.12.1997, נדלה 18.5.22

[10] האשמות בכפירה כלפי אינטלקטואלים מוסלמים, ממר"י, 4.11.2004, ללא ציון שם הכותב http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?1156. נדלה 18.5.22

[11] ראה: מאיר חטינה, מתינות ופתיחות באסלאם המודרני, עמ' 717, בתוך: האסלאם היסטוריה, דת, תרבות. עריכה: מאיר מ' בר-אשר מאיר חטינה, (מאגנס, ירושלים, 2017)

[12] Judith Miller, God Has Ninety-Nine Names: Reporting from a Militant Middle East (Simon and Schuster, 2011) p.  26

[13] אני מסיק זאת הן מהכמות הזעומה של המתנגדים בקול רם למקרים מתוקשרים של רדיפת כופרים ופגיעה בהם, והן אחוזי התמיכה הגבוהים יחסית של בהחלת חוק השריעה בחלקם או במלואם כחוק המדינה. ראה תקציר של סקר פיו בנושאים אלו: https://www.pewresearch.org/religion/2013/04/30/the-worlds-muslims-religion-politics-society-exec/

[14]Bad-mouthing:  Pakistan’s blasphemy laws legitimize intolerance, Economist, 11.27.2014, retrieved 3.8.2022, https://www.economist.com/asia/2014/11/27/bad-mouthing

[16] Adil Pasha, Mumtaz Qadri's Shrine, Dawn, 10.19.2016, Retrieved 7.8.2022

 

[17] פרק זה, העוסק בהיסטוריה ההודית המודרנית מבוסס על הספר Barbara D. Metcalf, and Thomas R. Metcalf., A Concise History of India. Cambridge University Press (2002)

[18] הבנגלים לא קיבל אות, והיה בכך כדי להעיד על הבאות. הבנגלים היו הקבוצה האתנית הגדולה ביותר במדינה, אך האליטה הצבאית הפנג'בית רדתה בהם ללא רחם, עד שמרדו והקימו מדינה עצמאית, בנגלדש.

[19] שחיטת הבקר, חיה קדושה להינדים, באיד אל אדחא, הייתה מאוסה במיוחד על הלאומנים ההינדים, והם הקימו את הליגה להגנת הפרה, שהיה מעין ארגון טרור בשעתו. עד היום זהו נושא טעון בציבוריות ההודית.

[20] דברים, לב יז

[21] Pakistan was a state insufficiently imagined", Salman Rushdie, Midnight's Children, John Cape, (1981)". יש פה רפרנס למושג "קהילה מדומיינת" של בנידיקט אנדרסן.

[22] נכון לשנת 2017 מנו המיעוטים, כולל האחמדים, 3.53% מאזרחי פקיסטן https://en.wikipedia.org/wiki/Religious_Minorities_in_Pakistan

[23]נאומים מכוננים ומכתבים המציגים את עיקרי השקפתם על פקיסטן  אפשר למצוא ב:

Ainslie Embree, Sources of Indian Tradition, Vol.2, Primary Sources on Road to Partition, Columbia University Press (1988)

[24] Asma Jahangir, Protection of Religious Minorities and Women the Impact of Islamic law in Pakistan, in Asian Perspectives on Human Rights, Routledge (1990)

[25] על הדוקטרינה האחמדית ראה: יוחנן פרידמן, האחמדיה,עמ'682, בתוך: האסלאם היסטוריה, דת, תרבות, עריכה: מאיר מ' בר-אשר, מאיר חטינה, מאגנס, ירושלים, (2017)

[26]   הענישה הוגדרה בקטגורה האסלאמית המחמירה "ח'ודוד", המגדירה עונש קבוע לכל הרשעה שהיא.

[27] David F. Forte., Apostasy and Blasphemy in Pakistan, Connecticut Journal of International Law (1994)

[28] באופן אירוני, עד עליית זיא נהגה ממשלת פקיסטן לפקח באגרסיביות על הדרשות במסגדים, ועם עלייתו הופסק הפיקוח, ליברליזציה שמשמעותה הייתה רדיקליזציה.

[29] לקט של דוגמאות מתוקשרות לרדיפות אלה ניתן לקרוא בסופו של מאמר זה:  David F. Forte, Apostasy and Blasphemy in Pakistan, Connecticut Journal of International Law (1994)

[30] המיעוטים כולם זוכים יחדיו לעשרה מושבות בפרלמנט הפדרלי מתוך 217

[31] Ian Talbot, Pakistan, a Modern History, NY: St.Martin's Press, p. 251 (1998).

[32] ראה בהרחבה: Sam Robinson, Rousing Religion: Islamic Preaching on the Pakistan-Afghan Border, CreateSpace Independent Publishing Platform (2017)

[33] Pervez Hoodbhoy & Farooq, Sulheria, Economic and Political Weekly, Miracles Are Needed to Rescue Pakistan JANUARY 29-FEBRUARY 4, 2011, Vol. 46, No. 5, pp. 22-27

תוויות:

תגובות

הוסף רשומת תגובה