דעת ושמחה, ייאוש ומוות - בין תענוגות העולם הזה לחרות פנימית - מבט השוואתי בין המסורת ההודית לספר קהלת

מבט השוואתי בין המסורת ההודית לספר קהלת

 
"רַבִּי יוֹנָתָן אָמַר שִׁיר הַשִּׁירִים כָּתַב שלמה תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מִשְׁלֵי, וְאַחַר כָּךְ קֹהֶלֶת...מִדֶּרֶךְ אֶרֶץ: כְּשֶׁאָדָם נַעַר אוֹמֵר דִּבְרֵי זֶמֶר, הִגְדִיל אוֹמֵר דִּבְרֵי מְשָׁלוֹת, הִזְקִין אוֹמֵר דִּבְרֵי הֲבָלִים."[1]
מה ייעץ לך בסוף חייו אדם חכם, חזק ומשפיע שחיפש משמעות כל ימיו? אדם שהיה לו הכול, ניסה הכול, ראה הכול והתלבט ללא הרף? האם יאמר לך לחיות את החיים במלואם כשם שחי הוא? או שמא יתוודה בפניך שנשאר בסוף טעם מר, ועדיף היה לוותר על משהו, אולי על הכול? ואם לא מצא ערך ברדיפה אחר תענוגות עולם, האם יזמר באוזניך זמר של ייאוש, או שמא ישבח את החיפוש הפנימי אחר "תענוגות הנשמות", נירוואנה, סמדהי וכדו?
שלמה המלך היה שיאה של מלכות בית דוד, דמות מעין משיחית, שבנה את בית המקדש הראשון, ובימיו חי עם ישראל ברווחה חד פעמית בתקופה התנכית, אֵ֣ין כֶּ֗סֶף לֹ֥א נֶחְשָׁ֛ב בִּימֵ֥י שְׁלֹמֹ֖ה לִמְאֽוּמָה.[2]במגילת קהלת, אותה ייחסו חז"ל לסוף ימיו, מתלבט שלמה לכל אורך המגילה בין הרדיפה אחר "שמחה" ותענוגות עולם, לבין בקשת "חכמה" ו- "דעת", מושגים החוזרים בהטיות שונות שוב ושוב. שלמה נע חלופות בין חיוב השמחה והתענוג, לבין הייאוש, ואף הכפירה בטובם של החיים עלי אדמות: "וְשַׁבֵּ֧חַ אֲנִ֛י אֶת הַמֵּתִ֖ים שֶׁכְּבָ֣ר מֵ֑תוּ מִן הַ֣חַיִּ֔ים אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה חַיִּ֖ים עֲדֶֽנָה׃ וְטוֹב֙ מִשְּׁנֵיהֶ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר עֲדֶ֖ן לֹ֣א הָיָ֑ה"[3]. האם ניתן למצוא סדר, שיטה ומסקנות בסערת רגשותיו והרהוריו הקיומיים?
לבטים דומים ניתן למצוא במסורת ההודית. בהכללה, ניתן לומר שבין חיוב התענוג לבין הפרישות, אסכולות שונות בהודו הדגישו קוטב אחד ולא משנהו, אך אפילו בחומרים המעטים מהם טעמנו בקורס מבין הררי הספרות ההודית הקלאסית, מצאנו גישות שונות.

---

x

ספרות הטנטרה מעודדת את חווית התענוג, ואף טיפוח עולם של התכוונות פנימית בשירותו של אתוס העונג. ספרות היוגה והסמקהיה נוטות דווקא לפנים חמורות סבר, ולשחרור פנימי מעולם החושים והחוויות[4]. אצל אסכולות בודהיסטיות יימצא אתוס של שלילה חריפה עוד יותר של תשוקות וחדוות העשייה, תוך שימוש במונחים כמו "ריק", "איון עצמי" והשמדה עצמית (נירודהה) . אנסה לעמוד מעט על השווה והשונה בין עולמו הרוחני של ספר קהלת (עם מעט סיוע ממקורות תנכיים ותורניים נוספים) לבין לקט המקורות ההודים בספר 'שורשי היוגה'. עיקר מאמצי יהיה לעמוד באופן מדויק על השאלות והלבטים העולים סביב סוגיות כמו הבחירה בחיי עולם הזה או ייאוש מהם, בחיי העונג הרוחני או חיי האיון העצמי.
דוקהא של שלמה המלך
נקודת המוצא של הפרק הראשון של קהלת תהיה מזוהה בקלות על ידי כל בודהיסט. בדומה לנסיך גואטאמה בודהה, (אם כי בגיל מבוגר, בסוף הקריירה) קהלת חש אי נחת בסיסית, צימאון שאינו יודע שובע, "דוקהא" – " לֹא תִשְׂבַּ֥ע עַ֙יִן֙ לִרְא֔וֹת וְלֹא תִמָּלֵ֥א אֹ֖זֶן מִשְּׁמֹֽעַ[5]׃". הנימוק? "סמסרה" ובעיות במעגל הקרמה: "הֲבֵ֥ל הֲבָלִ֖ים הַכֹּ֥ל הָֽבֶל... מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ ה֣וּא שֶׁיִּהְיֶ֔ה וּמַה שֶּׁנַּֽעֲשָׂ֔ה ה֖וּא שֶׁיֵּעָשֶׂ֑ה וְאֵ֥ין כׇּל חָדָ֖שׁ תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ[6]". באופן מפתיע, גם בתועלת של החכמה והדעת מפקפק קהלת, והוא מעמידן לצד ההוללות והטיפשות: " וָאֶתְּנָ֤ה לִבִּי֙ לָדַ֣עַת חׇכְמָ֔ה וְדַ֥עַת הוֹלֵלֹ֖ת וְשִׂכְל֑וּת יָדַ֕עְתִּי שֶׁגַּם־ זה ה֖וּא רַעְי֥וֹן רֽוּחַ[7]׃". בתחילת פרק ב עוד מנסה קהלת שוב את חיי התענוגות ו"סגולת מלכים", אך ניסיון זה מסתיים בייאוש מן החיים: " וְסַבּ֥וֹתִֽי אֲנִ֖י לְיַאֵ֣שׁ אֶת לִבִּ֑י עַ֚ל כׇּל הֶ֣עָמָ֔ל שֶׁעָמַ֖לְתִּי תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ[8]׃" רצוא ושוב נע קהלת בין קטבים אלו. לעתים קובע כי העיקר בחיים הוא: " כִּ֣י אִם לִשְׂמ֔וֹחַ וְלַעֲשׂ֥וֹת ט֖וֹב בְּחַיָּֽיו׃"[9] ולעתים, כמו הבודהה, תוהה על החידלון שבמוות[10] ועל ההתפוררות הבלתי נמנעת של ממלכתו אחרי מותו[11].
ראינו פה מספר אפשרויות: תענוגות גשמיים, בקשת חכמה ודעת וייאוש (לפחות זמני). לא ראינו אפשרות של איון עצמי, ובאופן מפתיע אף לא דיבור על תענוג רוחני, גן עדן וכדו, למרות שבסוף המגילה מפורשת האמונה בהישארות הנפש: " וְהָר֣וּחַ תָּשׁ֔וּב אֶל הָאֱלֹוהִ֖ים אֲשֶׁ֥ר נְתָנָֽהּ[12]". נציין שתענוגות רוחניים מתוארים בתנ"ך במקומות אחרים,[13]ובוודאי שהדבר מוזכר כמוטיב מרכזי בתיאורי השכר המובטח לצדיקים בספרות התורנית לדורותיה.
סקירה קצרה של האפשרויות הרוחניות בהודו – מתענוגות הטנטרה  ועד "התאבדות יוגית"
גם בהודו התלבטו בשאלת חשיבות התענוג הגשמי או הרוחני מול הפרישות ואף הוסיפו אפשרויות נוספות.
בקצה קשת הדעות המעודדות תענוג גשמי תימצא המסורת הטנטרית. ספרות הטנטרה מציגה "מפות" רבות[14] וסבוכות של צינורות רוחניים המרשתים את גוף האדם, ומלמדת את המתרגל כיצד לתעל את האנרגיה הקיימת בגופו. זו מזוהה עם נקבת הנחש, קונדאליני. תרגול טנטרי מדויק מעורר קונדליני ממושבה באזור האגן ומעלה אותה עד הראש והישויות המזוהות עימו, שמש וירח. חוויה זו מתוארת כשחרור הכרוך בעונג עצום. להבנתי זהו תענוג רוחני וגשמי גם יחד[15], ובהכרח הם באים יחדיו.[16]
ספרות האדוויטה-ודאנתה (אי שניות) כבר נמצאת בתוך זרם רחב בהרבה בתוך דתות הודו שלאחר העידן הוודי, זרם המביע הסתייגות מן החושניות ומעולם החומר והתופעות, במידות שונות. האדוויטה, בניגוד לתנועות בהן נעסוק אחריה, מתעקשת שיש ערך רוחני לעולם הזה. אמנם העולם הזה הוא אשליה (מאיה), אך האשליה אינה שקרית וחסרת ערך. האשליה של העולם הזה הוא בראותנו אותו כעולם גשמי ומנותק מרוח.  האדוויטה דורשת לאמץ מבט אידיאליסטי. בעזרת מבט זה האדם פורץ את חומות האשליה ורואה בעולם סביבו עולם החדור בנוכחות אלוהית (בין אם אלוהות אנרגטית ובלתי פרסונלית – ברהמן ואטמן, ובין אם אלוהות פרסונלית, בגרסאות אדוויטה המכוונת את מאמציהן לדבקות באלים ההודים). זהו ידע משחרר, והוא מתואר גם במונחים של חופש ושחרור (מוקשה, סמאדהי, וכדו) וגם ובמונחים של עונג[17] רוחני. ידע זה דורש מאמץ רב של הבחנה דקה (viveka) כדי לעמוד על טיבו, ולא בנקל יתנער אדם מתאוות החושים (גונה[18] אדומה ושחורה) ויגיע לצלילות הנדרשת (גונה לבנה) כדי לראות את האמת (סאט).
 מעניין להשוות את המיקוד בידע, לעיסוקו הער של קהלת במושגי החכמה, דעת וכדו. מה היה טיב ה-"דעת" אותו ביקש? נסתפק בהצבעה על כך שבמסורת היהודית "דעת" הוא מושג בעל גוון אירוטי, והוא מזוהה דווקא עם תנועת נפש של חיבור והתמזגות, בין אם מדובר בזיווג גשמי[19], ובין אם בהפשטה רוחנית ובהתמזגות שכלית ברוח של "איחוד שכל משכיל ומושכל" האריסטוטלי בכתבי רמב"ם.
האידאל האדוויטי קרוב ברוחו לאידיאל היוגי[20].היוגה על כל מופעיה - תנוחות, תרגילי נשימה, הכנות מנטליות ועוד – חותרת להגיע לתודעה טהורה, כלומר, מטוהרת מהשפעות החושים, התשוקות, הרגשות, וכל ענייני "הבל ורעות רוח" משבשי הדעת נגדם זועק קהלת. לעניין זה נמשל משל הרקדנית. הרקדנית היא עולם האובייקטים והחושים (פרקריטי) והיא רוקדת לפני עולם התודעה הסובייקטיבית (פורושה) שאינו שם לב אליה. ברגע שהוא שם לב אליה, היא מודעת לכך, ומיד מסתלקת מן הבמה, לאחר הפורושה נעשה ער. הנמשל הוא שכל קיומה של פרקריטי הוא כדי להעיר את פורושה מתרדמתו. אין לעולם הזה, לחושים ולתשוקות (גונות) מטרה עצמאית זולת לעורר את פורושה לתחילת מסעו אל מעמקי עצמו. ברגע שזה נעשה פרקריטי תיעלם. זהו אתוס חמור סבר של פרישות מהוויות העולם, של התכנסות פנימית (ניבריטי), ולא תחביב ניו-אייג' קליל. העמדה הנפשית העולה מספרות היוגה, ותאומתה, ספרות הסמקהיה, היא של השתוות הנפש, שקט פנימי שהוא "ער" – לא מחוץ לשליטה בכיוון ההתפרעות ולא בכיוון הנמנום.
האם זהו בעצם מוות פנימי[21], הנלווה לפרישות מיישוב עולם ותיקונו?
ניתן להטעים ולומר שלא בהכרח. ישנם תקופות שונות בחיי האדם (אשרמאנה) ולהן ייעודים שונים. יש "עת לטעת"[22] להתחנך, "עת ללדת" להקים משפחה, עת להיות בעל בית, ולבסוף "עת שלום"[23] להיהפך סיאניאס, אדם שכבר מילא במידת הצורך את התאוות החיוניות לקרמה טובה של האשראמאנה הראשונות, וכעת, בזקנתו, עולם התאוות מאחוריו, ומה שנותר הוא בקשת ההארה, חכמה ודעת, תוך תהליך של מירוק מדיטטיבי עמוק של זיהומי הקרמה השונים (אסאווה, סמיוג'אנה, קליישה-קרמה), פרישות וחוסר עניין בהוויות העולם של הצעירים. תפיסה זו תטען, בניגוד למשל הרקדנית,  שיש ערך אמיתי לחיי העולם הזה בשלבים הראשונים בחיי האדם, גם אם ישנם יעדים גבוהים יותר אחר כך. בודהיסט טיבטי אולי היה מורה גם להתכונן לרגע המוות עצמו כדי "למות נכון" כדי לא לחיות ולמות שוב, אך גם לשיטתו, הפרדת התודעה מן החושים ופיתוח שימת הלב הן צעדים אל סוף ראוי לחיים, בין אם זהו שחרור מיסטי אל מעמקי התודעה, או לפחות גלגול ראוי, בדרך העולה אל ארץ האושר.
הבודהיסטים בהם עסקנו בשיעור מאמינים במסע של הקניית צלילות הדעת, מסע שנמשך אל עבר איון עצמי הולך וגובר, המוגדר במגוון גדול של מונחים. שי שוורץ תיאר לנו את הריטריט שלו, ואת עולם המושגים של המדיטציה שלו: התבוננות בחוויה (פראג'נה), התבוננות בהיות בכל בלתי קבוע (אניקה), ראיית הדברים כפי שהם (פאניה), תשומת לב (סאטי), אין אני (אננאטה) ותענוג (סוקהה). על פי המדרג הבודהיסטי שתיארנו מהלך זה מוביל לארבעה שלבים של הערה: הבנת החולפיות ("כניסה לזרם", סוטאפאננה), הפיכה למי שח=יחזור לעולם רק פעם אחת, הפיכה למי שלא יחזור יותר, ולבסוף ארהאנט, "אדם ראוי", "משוחרר", ומילולית "הורס האויבים", אויבי הקארמה.
במסורת היוגה[24] והטנטרה[25] יימצאו ביטויים כגון "התאבדות יוגית", (אוקראנטי) המתקרבים ברוחם למושגי האיון העצמי וההשמדה העצמית הבודהיסטים. התאבדות יוגית היא תרגיל נשימה והדמייה בו האדם "מניע את נשימתו בתוך ראשו ומוציא אותה דרך קודקוד ראשו" ואז מדמה אותה נכנסת אל תוך גופת אדם מת. כך זוכה הוא לצלילות בה אין כל לכלוך דבק בו, והוא זוכה לכוחות על-טבעיים של בני אלמוות.
ספר קהלת דן המון במושג "רוח", ומעניין לפרש אותו במובן של נשימת האדם. קהלת שוקל בדבר וטוען טענות כמו: " ט֥וֹב אֶֽרֶךְ ר֖וּחַ מִגְּבַהּ רֽוּחַ׃ אַל תְּבַהֵ֥ל בְּרֽוּחֲךָ֖ לִכְע֑וֹס כִּ֣י כַ֔עַס בְּחֵ֥יק כְּסִילִ֖ים יָנֽוּחַ[26]׃" נשימות ארוכות יסלקו את הכעס ויביאו לרוגע. אך כיצד נפרש כך פסוק כמו: "אֵ֣ין אָדָ֞ם שַׁלִּ֤יט בָּר֙וּחַ֙ לִכְל֣וֹא אֶת הָר֔וּחַ וְאֵ֤ין שִׁלְטוֹן֙ בְּי֣וֹם הַמָּ֔וֶת וְאֵ֥ין מִשְׁלַ֖חַת בַּמִּלְחָמָ֑ה וְלֹֽא יְמַלֵּ֥ט רֶ֖שַׁע אֶת בְּעָלָֽיו׃"[27]? רוח הדברים נראית כנוגדת את רוח ההתאבדות היוגית, שכן קהלת אמר שאדם אינו שולט לא ברוח ולא במוות. וגם דעת אין בארצות המוות כי "כִּ֧י הַֽחַיִּ֛ים יוֹדְעִ֖ים שֶׁיָּמֻ֑תוּ וְהַמֵּתִ֞ים אֵינָ֧ם יוֹדְעִ֣ים מְא֗וּמָה", ואדרבה: " כֹּ֠ל אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֧א יָֽדְךָ֛ לַעֲשׂ֥וֹת בְּכֹחֲךָ֖ עֲשֵׂ֑ה כִּי֩ אֵ֨ין מַעֲשֶׂ֤ה וְחֶשְׁבּוֹן֙ וְדַ֣עַת וְחׇכְמָ֔ה בִּשְׁא֕וֹל אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ שָֽׁמָּה׃" נחמתו הסופית של קהלת היא נחמת המאמין: " כִּֽי הֹלֵ֤ךְ הָאָדָם֙ אֶל בֵּ֣ית עוֹלָמ֔וֹ וְסָבְב֥וּ בַשּׁ֖וּק הַסּוֹפְדִֽים׃... וְהָר֣וּחַ תָּשׁ֔וּב אֶל הָאֱלֹוהִ֖ים אֲשֶׁ֥ר נְתָנָֽהּ׃ הֲבֵ֧ל הֲבָלִ֛ים אָמַ֥ר הַקּוֹהֶ֖לֶת הַכֹּ֥ל הָֽבֶל׃ וְיֹתֵ֕ר שֶׁהָיָ֥ה קֹהֶ֖לֶת חָכָ֑ם ע֗וֹד לִמַּד דַּ֙עַת֙ אֶת הָעָ֔ם וְאִזֵּ֣ן וְחִקֵּ֔ר תִּקֵּ֖ן מְשָׁלִ֥ים הַרְבֵּֽה׃"[28]. האדם ימות ודאי. אך רוחו נצחית היא ועולה אצל הא-ל. ואפילו דעתו, עליה עמל המוער כל ימיו, אינה מתכנסת בסוף אל מעמקי עצמה, אלא נשארת בעולם אצל העם ההוגים במשליו של שלמה המלך עד עצם היום הזה.
 
ביבליוגרפיה
מדרש רבה, שירים השירים רבה, במאגר המקוון ספריא, נדלה 21.7.22
תנ"ך – ספרים: בראשית, מלכים, ישעיהו, ספר קהלת במאגר המקוון ספריא, נדלה 21.7.22
 
 
The Roots of Yoga, Translated and compiled by Mallinson James and Singleton Mark, Penguin Classics (2017)
Pancdasi, Ishvara-krishna, translated by Evyatar Shulman, Jerusalem   
 
[1] שירי השירים רבה א, י
[2] מלכים א, יא כא
[3] קהלת ד, ב-ג
[4] אם כי גם ביוגה סוטרה של פטנג'אלי, פרק 1, פסוק 17-18, התענוג (אננדה) היא אחד מארבעת המדרגות של סמאדהי, לא המשובחת ביותר, אלא שנייה מלמטה, כשמעליה דרגות של התבוננות והשקטה.
[5] שם א ז
[6] שם א ב, א ח
[7] שם א יז
[8] שם ב כ
[9] שם ג יב
[10] פרק יב הסוגר את המגילה מוקדש כולו למוטיב זה
[11] שם ב יח-יט: וְשָׂנֵ֤אתִֽי אֲנִי֙ אֶת כׇּל עֲמָלִ֔י שֶׁאֲנִ֥י עָמֵ֖ל תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ שֶׁ֣אַנִּיחֶ֔נּוּ לָאָדָ֖ם שֶׁיִּהְיֶ֥ה אַחֲרָֽי׃ וּמִ֣י יוֹדֵ֗עַ הֶֽחָכָ֤ם יִהְיֶה֙ א֣וֹ סָכָ֔ל
[12] שם יב ז
[13] לדוג: ישעיהו נח ח-יד
[14] סנגיטה רטקארנה, מקור 5.3.7 בספר James Mallinson and Mark Singleton, Roots of Yoga, Penguin Classics (2017)   כל המבואות מן הספרות ההודית במאמר זה בעלות המספור המשולש לקוחות מספר זה, אותו אכנה להלן "שורשי היוגה"
[15] הוכחה לכך היא הרשימה הארוכה של המפות הרוחניות לגוף האדם לצד העיסוק באיברי האדם הגשמיים ובזרע האדם הגשמי המותמר לאנרגיה רוחנית בתרגול. ראה עמ' 178 בקובץ PDF של ספרנו, תת-פרק  The Ontological Status of the Yogic Body
[16] יסוד חזק של רוחניות חושנית יימצא גם בתנועת הבהקטי, אך לא נגענו בתנועה זו בקורס זה
[17] Panchadasi Ch. 1 verse 8
[18] פירושה המילולי של גונה היא "איכות"
[19] "והאדם ידע את חווה אשתו", בראשית ד א,
[20] פרופ יוחנן גרינשפון דן בהרחבה בספרו 'יוגה ודממה' בשאלה האם היוגה מטיפה לאתוס הרמוני של גוף-נפש או דווקא אתוס דיס-הרמוני, שתמציתו הפרדה מלאה בין גוף ותודעה והתכנסות התודעה אל מעמקי עצמה. בקורס התמקדנו בשיטה השנייה.
[21] כך נטען ב Vivekamartanda, (מקור 9.1.13, 'שורשי היוגה') שהיוגי אינו מאומה והוא כאדם ומת וכמי שהגיע מעבר למוות
[22] קהלת ג ב
[23] שם ג ח
[24] יוגה סוטרה 3.39, מובא בהערה 5.1.7 בשרשי היוגה
[25] Amrtasiddhi Ch. 4 in Roots of Yoga Source num. 5.5.1 To be precise, this is a book affiliated with early Hatha Yoga, but later adopted by Tantric Yogis
[26] קהלת ז ח-ט
[27] שם ח ח

[28] שם יב ה-ט