כבולים בכאבול - ראיון עם ידיד אפגני מיד עם נפילת כאבול (עולם קטן פרשת כי תבוא. לא עלה לארכיון עולם קטן, אז העליתי כעת פה)
כבולים בכאבול
שוחחנו לאחרונה לפני כחודש בדיוק. ישבתי על הדשא בקמפוס הר הצופים, והוא ישב מולי בשיחת זום בדירתו באחד הרובעים החדישים של כאבול, בירת אפגניסטן. לבוש בהידור כמנהגו, הוא ישב על כרית והשתעשע עם בנו, תינוק בן שנה. הוא מהמעמד הגבוה במדינה הענייה ביותר באסיה, אביו איש עסקים מצליח שבנה עצמו בעשר אצבעותיו. פסון (PASOON, שם בדוי) כבן 30, הוא סטודנט לתואר שני ביחסים בינלאומיים, ואף אני, סטודנט ללימודי הודו, מגלה עניין ער בפוליטיקה של אפגניסטן, מדינה הקשורה בעבותות היסטוריים לציוויליזציה ההודית. שוחחנו על המצב הבטחוני המדרדר עקב מסע כיבושי הבזק שבו החל הטליבאן מאז הכרזת הממשל האמריקני על הסגת כול כוחותיו מהמדינה עד סוף אוגוסט. כעם שיש לו אוצר פתגמים שלם על נושא הנקמה (המפורסם שבהם הוא: "נקמה היא תבשיל שעדיף שיוגש קר") אפגנים ממעטים להתלונן, אך גם בסטנדרטים אפגנים בן שיחי הוא אדם שלו בצורה יוצאת דופן. כששאלתי מה יעשה אם הטליבאן יקחו את כאבול, הוא סיפר לי שמשפחתו כבר מתכננת את ההגירה למערב. עבורם זאת לא הייתה רק שאלה של ירידה באיכות החיים כשחבורת אנאלפביתיים פראיים ינהלו בזרוע את ענייני המדינה, אלא שלפסון ומשפחתו נשקפת סכנה אמיתית. אביו מקורב לכמה
פוליטיקאים בולטים במשטר שקרס השבוע, ופיזר ממון רב כדי לעזור לחיילים בצבא האפגני הלאומי (ANA) בבעיות אישיות, ותמך בנדיבות במשפחות שכולות רבות. פסון ניהל כמה עמודי פייסבוק של תעמולה למען הצבא, שהמורל שלו אחרי 20 שנות לחימה לא ממש מזהירה, היה על הקרשים.וכאילו לא די בכך, אספר כיצד הכרנו לראשונה: ידידי נדב
סופי החוקר את נושא מוצאם של האפגנים מעשרת השבטים של ממלכת ישראל, מנהל קבוצת
פייסבוק של יהודים ואפגנים (הערה: באופן היסטורי יש לעם האפגני כמה שמות: 'אפגנים',
'פשתונים' או 'פכתונים' או 'פתאנים', והמסורת העתיקה שלהם מכנה אותם 'באני
אישראיל', שמם של בני ישראל בקוראן. מסורת זו מתועדת בכתב בפעם הראשונה במאה ה-16
בספר 'מע'זן י-אפגני' ('ההיסטוריה של האפגנים') מאת ההיסטוריון האפגני ניאעמתוללה)
פנה אלי עם בקשה מפתיעה: האם אוכל לספק המלצות קריאה לסטודנט בכאבול שכותב דיסרטציה
על עתיד יחסי העולם המוסלמי עם ישראל לאחר הסכמי אברהם? לאחר בירור קצר התברר לי
שפסון הוא אדם משכיל ואיש ספר, ומתנגד נחרץ ביותר לקנאות אסלאמית. הוא אף נהג
להתווכח עם פרופסורים תומכי ג'יהאד, מנהג מסוכן למדי, גם בחוגים האקדמיים ה"ליברליים"
(מילת יחסית) במדינה המוסלמית הקנאית. שוחחנו שיחה מעולה בזום, ומסרתי לו לינקים:
מחקרי מדיניות ודמוגרפיה מהאתרים של
'המכון הישראלי לדמוקרטיה' ו'פורום קהלת' באנגלית, המלצות קריאה של פרשנים וחוקרים
ישראלים מדן שפטן ועד נדב שרגאי, וגולת הכותרת, לינק לשידור חי שעמד להתקיים מיום
עיון ארוך של פורום קהלת על הסכמי אברהם, ובהם נואמים בכירים מרה"מ נתניהו
ועד בכירים מן האמירויות. נדמה שאיש מהנואמים לא יכול היה לנחש מאלו מדינות צופים
בו. העולה מכל הנ"ל הוא שתחת שלטון הטליבאן דעות כמו של פסון כתובים שחור על גבי תזה, הם גזר דין מוות
בטוח אם יתגלו, ואף אביו ושאר בני משפחתו בסכנת נקמה מוחשית כשותפים נלהבים של
הממשל היוצא.
אור אחרון כבה מוקדם מהצפוי
לרבים מאד באפגניסטן, ובוודאי משכבת האליטה, היה ברור
שהממשל הוא מושחת לחלוטין, הצבא אינו מקבל אספקה ואינו מסוגל לתפקד ללא גיבוי
אווירי וטכני מהאמריקנים, ושהסוף שלו בוא יבוא. הערכות מודיעיניות מערביות הסיקו
שהממשל ישרוד חודשים אחדים אחרי עזיבת האמריקנים, אך גם זו התבררה כהערכה אופטימית
מדי. הנשיא ביידן הכריז באפריל על תאריך עזיבה סופי בסוף חודש אוגוסט הקרוב, ומיד
הטליבאן הגבירו עוצמה. די מהר עברו מתקיפותיהם הרגילות באזורים הכפריים למתקפות על
ערים גדולות. בחודש האחרון נפלו בזו אחר זו כל הערים הגדולות, ובתחילת השבוע כול
העולם ראה במסכי הטלוויזיה את כניסתם של לוחמי הטאליבן לבירה כאבול, עיר בת למעלה
מ-5 מיליון תושבים, ומרכז ההשכלה והתרבות של המדינה. וכך כיבוש המדינה כולה (למעט
כיסי התנגדות קטנים שעתידם טרם הוברר) הושלם עוד לפני יציאתם של הצבאות הזרים. וכך
ארגן הנשיא ביידן שידור חוזר מבהיל של פינוי סייגון שבוייטנאם: מסוקים מחלצים
דיפלומטים מגג השגרירות תוך שעשן עולה מהמבנה משריפת המוני מסמכים מסווגים, זרם
אדיר של אזרחים הנסים מהבירה לאן שרק יוכלו להימלט, וגולת הכותרת, האירועים
המתרחשים גם כעת חיה בשדה התעופה של כאבול.
מדובר בקהל עצום ובלתי נשלט הצובא על גדרות הבטון
וערימות התיל האינסופיות של שדה התעופה, הדרך היחידה בה אפשר עדיין לצאת מן
המדינה. מדובר קודם כל באזרחים זרים ובאפגנים בעלי ויזות מיוחדות למערב שהתקבלו
תמורת שת"פ עם הכוחות האמריקנים לאורך השנים. אלו אנשים שנשקפת סכנה ברורה
לחייהם אם יישארו. אך עליהם נוסף המון רב שאין להם אישורים כלשהם, אך הם מוכנים
להסתכן במוות כי להם החיים תחת הטליבאן מרים מן המוות. בתוך השדה חיילים אירופים
ואמריקנים מנסים לשלוט בהמון בעזרת רימוני עשן והלם וירי באוויר. מחוץ לשדה המוני
חיילי הטליבאן, חמושים מכף רגל ועד ראש, גם בנשק אמריקני חדיש שזה עתה נפל לידיהם
בכמויות גדולות. אלו כפריים חמורי סבר ומגדולי שיער, שאינם יודעים פעולות חשבון
בסיסיות, ובוודאי שלא מבינים בהלכה אסלאמית, ושמריבתם מעולם לא דרכו ביישוב
עירוני. לעת עתה הם מקפידים במצוות אדוניהם לא לפגוע בכוחות הזרים, כדי לא לשרוף
את הגשרים כבר עכשיו. וההמון ממשיך להגיע. כבר נרשמו כמה וכמה קורבנות באירועי
רמיסה וירי.
חששתי מאד להתקשר לפסון. לא ידעתי היכן הוא ומה מצבו.
כשיצרנו קשר סופסוף ביום שישי האחרון שמעתי ברקע קולות צעקות, והוא הסביר לי שהוא
עסוק כעת בארגון מילוט של דודותיו בשדה התעופה. קבענו לדבר ביום א' וניתקתי בבהלה.
שוחחנו ביום א' בשתיים בלילה שעון כאבול. גם אז השיחה
הופסקה ל-20 דקות כשטיפל בהסעת בני משפחה נמלטים. ביקשתי שיתאר לקוראי 'עולם קטן'
את הכפר שבו גדל במחוז לוגאר בזמן הג'יהאד בסובייטים, את המעבר לכאבול בעקבות
ההתעשרות של אביו, ואת מסקנותיו על המולדת אותה הוא מתכנן לעזוב בהקדם. (תידרש פה
מעט היכרות עם היסטוריה האפגנית. החפץ בכך יוכל לקבל תקציר היסטורי ופרשנויות
בראיון שנתתי השבוע לפודקאסט של רועי יוזביץ. אפשר לחפש את שמי ביוטיוב).
פסון:
אני מדבר כעת על השנים 1995-2006, שנות מלחמת האזרחים,
שלטון הטליבאן וראשית השלטון האפגני בגיבוי אמריקני. הכפר זכור לי כגן עדן אמיתי.
היו כ-400 בתים גדולים ובהם משפחות מורחבות של החקלאים הפשוטים והתמימים ביותר
שיש. אכלנו כל יום את אותו הלחם ומרק הירקות. חשמל לא היה, וממילא צפייה בטלוויזיה
נחשבה אסורה, אך שמענו שידורי BBC בשפת הפשטו ברדיו עם בטריות. מעולם לא
ביקרתי אצל רופא, אך היו מעט תרופות שהגיעו מערי פקיסטן. אציין ששמעתי פעמים רבות
בילדותי שאנו 'באני אישראיל' בניו של אברהם, משה ודוד, אך בעיניי הכפריים הייתה זו
שושלת יוחסין ולא מסורת דתית מחייבת, שהרי מוחמד גילה את ההתגלות האחרונה והטובה
ביותר, וממילא היהודים צריכים להתאסלם גם כן.
הכפר שלנו היה מקום שליו ולא אלים, ומעולם לא חזיתי
ברצח. קצת מפתיע בהתחשב בכך שמאז שנות הג'יהאד נגד הסובייטים ועד אותה העת הצטברה בכפר
כמות גדולה של נשק, מנשק קל ועד RPG וטילי כתף
נגד מטוסים שסיפקו האמריקנים. אבל כפי שאמרתי, כל האקשן התרחש במקום אחר, ולמזלי,
כילד לא ראיתי קרבות. הספרים היחידים שהיו
בכפר היו קוראן, קצת ספרות אסלאמית וכמה ספרי לימוד תיכוניים בהיסטוריה,
גיאוגרפיה, חשבון וכדו', ומעטים גילו עניין בספרים גם ככה. כשבאו הטליבאן החינוך
התיכוני נאסר, כי נחשב מודרני ואסור, ונשארו רק לימודי האסלאם. ופה אני נוגע
בטראומה היחידה שלי מהעידן ההוא: החינוך. בגיל תיכון נשלחתי לכפר אחר שם הייתה
מדרסה אסלאמית ברוח הטליבאן. שם ספגתי את האסלאם האלים ביותר. חונכתי שכל הזרים הם
אויבינו הזוממים לכלותינו ושעלינו להרוג את הכופרים היכן שנמצאם. פגשנו גיבורי
תרבות חדשים: לוחמי ג'יהאד ערבים מארגון אל קאעידה וארגונים דומים שהתמקמו באזור.
אני נזכר בכך בגועל, אך הם היו אז מבחינתנו שיא הרוחניות. חינוך כזה מחק את
התמימות הכפרית ממני ומחבריי. נעשינו קיצונים, והבוגרים שבנו הפכו ללוחמים.
בכל השנים האלה אבי היה בעסקים במפרץ הפרסי, ולעתים לא
ראיתי אותו שנה שלמה ויותר. מזלי הגדול היה שהוא התעשר, וכך כשהייתי בן 16, במקום
לשלוח לנו כסף משם, הוא חזר לאפגניסטן והמשפחה עברה לבירה כאבול הנשענת על כידונים
אמריקנים. משם הוא ניהל את עסקיו הבינלאומיים, ולנו נפתחו ההזדמנויות של חיי העיר.
אולי יפתיע אתכם לשמוע, אך תמיד הייתי ילד סקרן. זכור לי
אירוע מיוחד במדרסה: המולא שאל אותנו: "מה תאמרו לכופר המבקש מכם להוכיח שאללה
קיים?" עניתי שאיני יודע. המולא ענה: "שאלו
את הכופר מי מחזיק את השמיים אם אין להם עמודי תמך? רק אללה מחזיק אותם, והרי לכם
ההוכחה!" כשהגעתי לעיר גיליתי עולם חדש של ספרים ואינטרנט. התחלתי לקרוא
פילוסופים לא אסלאמיים, תחילה בפרסית ואח"כ באנגלית. קראתי את האסטרונום
והקוסמולוג קרל סייגן שהתבטא גם בשאלות של אמונה. הבנתי כמה ילדותיים היו דברי
המולא מהילדות.
הגעתי לאוניברסיטה והתחלתי ללמוד יחב"ל ומשפטים.
מהר מאד הבנתי לעומק את שורשי המצב הפוליטי באפגניסטן. למי שאינו מכיר, כל העקבות
מובילות אל מעבר לגבול, לפקיסטן. שם מממנים את המדרסות הקיצוניות, שם מחמשים את
הטליבאן ושם שוכנים מנהיגיהם. מדובר במדינה כושלת ביותר, אך למרות עוניה המחפיר
השלטון הצבאי והמודיעין (ISI) משקיעים את עיקר זמנם ומרצם בניסיונות
השתלטות על חבל קשמיר ההודי ועל אפגניסטן החלשה והפגיעה.
צריך להבין פה עניין מרכזי על המנטליות האפגנית. הדבר
החשוב ביותר לאפגנים הוא עצמאות. המעצמות הזרות באות והולכות ותמיד משתמשות,
בוגדות וזורקות, אך אפגניסטן
היא "בית קברות לאימפריות", שלא סובלת שלטון זר, ובאופן כללי מתנגדת
לשלטון בשר ודם וחוקיו. (האם חז" ל לא קבעו ש-"כל ישראל בני
מלכים", ו-"נשיא- שאין על גביו אלא ה' א-לוהיו"? ש"ר.).
האפגנים נודעים בכל המרחב כאנשים גאים וזקופי קומה שידברו עם מלכים כשווים (עיין
מאמרי הראי"ה, 'על עשרת השבטים'. ש"ר).
לכן אנו לא נשקוט ולא ניכנע עד שנהיה ריבונים לגורלנו, ונסלק מקרבנו את
חיילי האסלאם הקיצוני שפקיסטן מייצרת, אפילו אם הם פשתונים כמונו.
אתה היום מתעתד לעזוב את המולדת, ומי יודע עד מתי. מה
החלום שלך עבורך ועבור בנך הקטן?
גם אם איכות חיי תשתפר מידית במערב, ליבי נשאר בכאבול.
הטיולים עם אשתי ברחובות בשכונתנו היפה, וכל המקומות שבהם נעשיתי לאיש, חרוטים בי
לעד. גם את הלכלכוך והבלגן המאפיינים את רוב העיר אזכור בחיבה.
החלום שלי הוא להיות דיפלומט, או מרצה או כל צורה אחרת
של פעילות ציבורית שתעזור להכניע את האסלאם הקיצוני, ובראשו זה היוצא מפקיסטן
ומאיראן שכנותינו המרושעות. אני אוהב אדם, ואינני צמא דם, וזאת תהיה הנקמה שלי.
אני מקווה שבני יגדל עם זהות אפגנית שורשית היכן שלא
נגור, יזכור מהי מולדתו האמיתית, וביום מן הימים יוכל לשוב ולחיות בה כאדם חופשי
ומשכיל כמו שהייתי רוצה לראות אותו.
האם לדעתך אפגניסטן ברת תקנה? מערביים רבים יאמרו בסתר
או בגלוי שלא.
אני אינני מאמין באסלאם, ואינני סבור שהוא בר תקנה. אני
שומר את דעותיי לעצמי, ומקפיד לא לומר אותם בקול רם מדי. גם את הדיסרטציה שלי על
ישראל המליץ המרצה ההודי שלי (שברח ממש לאחרונה) לשפץ כדי לא להסתכן. דיון פתוח וכנה
מול חכמי האסלאם יכול להתרחש רק בארצות המערב או באינטרנט. במדינה כמו אפגניסטן
פקפוק פומבי בעקרון אסלאמי כלשהו הוא גזר דין מוות כמעט ודאי.
איך אפשר לתקן? בהפעלת כוח נגדית. הייתי רוצה לראות
במדינה שלטון ברוח אטאטורק והשאה הפרסי שישחררו את השלטון משיניה החדות של האסלאם.
אמנוללה ח'אן היה המלך הראשון של אפגניסטן
אחרי העצמאות מהבריטים בשנת 1919. הוא ניסה להנהיג רפורמות ברוח אטאטורק. אשתו
הייתה מופיעה לצידו בציבור ללא רעלה, הוא ניסה לייסד חינוך מודרני, ולכונן חוקה
מערבית שתבטיח שוויון זכויות לכול. הוא שרד עשר שנים בשלטון עד ששבטים מרדו בו על
רקע התנגדות לרפורמות, והוא עזב את המדינה שלאחר הצלחת המרד. רפורמטור כזה הוא
השלטון שהמדינה צריכה.
העם האפגני עצמו זקוק בעיקר להשכלה. בניגוד לטרוריסטים
של אל קאעידה שחלקם מהנדסים ואנשי מחשבים, הטליבאן הם כפריים אנאלפביתיים שלא
מכירים מאומה מחוץ להווי הכפרי והשבטי. ברגע שהם יקבלו השכלה ויטעמו מעט מן העולם
הגדול, הם יפסיקו להאמין שכל העולם הם אויבים ויבינו שיש רעיונות נאצלים יותר מאשר
פיגועי התאבדות. הפלסטינים הם משכילים ועדיין מאמינים בג'יהאד, אך כל מקרה לגופו.
אני יכול לומר על עצמי שהתפקחתי מעולמם של הטליבאן דרך הקריאה והאינטרנט וכך ברמות
שונות רוב מהצעירים העירוניים באפגניסטן, גם אם אני הלכתי רחוק יותר מרובם.
יש לך מסר לקוראים שלנו?
לקובעי המדיניות אני אומר: להילחם נגד ציר הרשע של
האסלאם הקיצוני ולהכניע אותו. לא לנסות לפייס אותו או להתעלם. צירך להילחם בחכמה
וברצינות. אל תבגדו בנו שוב.
ולשאר הקוראים: להתעניין באפגנים. העולם ישכח אותנו מהר,
ורבים יכריעו שאנו קיצונים חסרי תקנה. ואני אומר לכם: להתחבר לאפגנים ברשתות,
לנסות לדבר איתם, להסביר להם שהיהודים אינם האויב ואף פעם לא היו. ברגע שהם יחושו
את דאגתכם הכנה בבוא היום הם ישתנו. בבקשה, אל תפקירו אותנו לגורלנו. אפשר לקרוא
ברשת במה מאמינים הטליבאן. כל אכזריותם תשוב כעת. אל תאמינו להבטחותיהם שהם השתנו.
הם ערמומיים.
עיתונאי המערב ללא ספק ישכחו את אפגניסטן מהר, ותוך זמן
קצר ימצאו סקופ אחר למלא בו את ליבם הגדול. אך א-לוהי ישראל, עזרת השבטים, לא כן
דרכו. בראש השנה המתקרב אנו נמליץ לפניו: "כי
זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם, ואין שכחה
לפני כיסא כבודך, ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור! ברוך אתה זוכר הברית".
"הבן יקיר לי אפרים...כי מדי דברי בו זכור אזכרנו
עוד... רחם ארחמנו נאם ה'". אמן.
תגובות
הוסף רשומת תגובה