מיהו יהודון? לקראת תיאולוגיה של חוט שדרה

  מיהו יהודון? לקראת תיאולוגיה של חוט שדרה

תקציר: השאלה הרוחנית הגדולה של העם היהודי בדורנו היא "מיהו יהודון?", כלומר מי מבין היהודים גנטית נאמן לעמו ומי נאמן לאויבי עמו. התשובה היא שהזהות היהודית בנויה על ברית בין עם ישראל לאלוהי ישראל המבדילה אותנו מן העמים מחד, ואת אלוהי האמת מאלוהי השקר מאידך. מי שאיננו מתבטל בפני הגויים ובפני אמונות השקר הגדולות של העולם העכשווי, ואדרבה, נלחם נגדם בכל כוחו - הוא יהודי, ומי שמתבטל בפניהם הוא יהודון. נבסס קביעה זו והשלכותיה ונבחן אותה דרך מספר מקרי מבחן.
 
הרבה מים זרמו בירדן מאז שלח דוד בן גוריון מכתבים ל-50 מלומדים יהודים בני זמנו וביקש את חוות דעתם בשאלה "מיהו יהודי?". כידוע, הכרעה חוקית מלאה לא התקבלה אז, אך ההכרעה הבלתי רשמית הייתה כדעת ההלכה היהודית האורתודוקסית. מעטים מאד כיום הם המערערים על קביעה זו בארצנו, ונדמה שהקבוצה העיקרית שאי פעם ערערה על המוסכמה האורתודוקסית היו הרפורמים (וניסיונות הכרסום המשמעותיים ביותר במוסכמה זו - אלו שיוצר בג"צ - הם בעיקר ניסיון אנטי-דמוקרטי לרקוד למנגינת החליל שלהם). המניע שלהם היה ברור: "להיות בלי ולהרגיש עם", כלומר לאפשר את המשכיותה של תנועתם גם כאשר יותר ויותר מחבריה כבר אינם יהודים לפי ההלכה.[1]

אבל בשורה התחתונה - זה נגמר. השאלה הוכרעה סופית. אנשי רוח ותימהונים יכולים ללהג מהיום ועד מחר בכל רחבי הגלובוס, אבל בשאלה הזאת היהודים הדתיים כבר ניצחו, גם אם עורכי דין עדיין מתנצחים מול עסקנים שונאי גרים או שונאי דת על סעיף זה או אחר בחוק הרשמי. התנועה הרפורמית כבר איננה באמת גוף חי, ומה שבאמת עתיד להתחדש בשאלת "מיהו יהודי" הוא שתוך שני דורות לכל היותר כמעט לא יישארו יהודים על פי ההלכה אצל הרפורמים, והממסד הרבני יצטרך לבצע הערכה מחדש של יחסיו עימם, כשהכיוון הכללי יהיה הכרה בכך שתנועה זו כבר יצאה משורות עם ישראל. אז אם שאלה זו שפעם נחשבה לשאלה גדולה וחשובה הקורעת את העם היהודי מבפנים ומאיימת להפיל ממשלות בישראל, כבר אינה שאלה בכלל, האם שאלה אחרת החליפה אותה? ברצוני לטעון שכן. איזו שאלה?
"מיהו יהודון?" - “Who is a Jewboy?”
 

משמעות השאלה "מיהו יהודון?"
פירוש השאלה היא: מי נאמן לעם ישראל ומי נאמן לאויביו. אם השאלה "מיהו יהודי" מטרתה הייתה להכריע כיצד להיכנס לעם ישראל ואת מי ראוי לקרב, שאלת "מיהו יהודון" אמנם אינה שאלה הלכתית, ולכן לא יכולה להוציא אף אחד מעם ישראל מבחינה פורמלית, אך עניינה הוא להכריע את מי ראוי דווקא להרחיק, שכן מעשיו מוכיחים שלא רק שכבר יצא בתודעתו מעם ישראל, אלא שאף עבר להילחם נגדו בפועל, ועלנו להשיב מלחמה שערה כנגד המחלה האוטואימונית. אדגיש: כתבתי שעלנו להילחם ולא לנסות לקרב, שכן אמנם היו מקרים מפורסמים של יהודונים ששבו מדרכם הרעה וחזרו להיות נאמנים לעם היהודי וללחום את מלחמותיו, אך יש להכיר בכך שבקרב הגרעין הקשה של היהודונים מקרים אלו יישארו נדירים מאד, וחצייה מובהקת של הקווים לכיוון היהודוני היא בדרך כלל מסע שאין ממנו חזרה.

כבר בשלב זה אומר בקול רם: אין הכוונה במאמר זה לצייר משוואה ילדותית ומטופשת "שמאלנים= בוגדים". זה פשוט לא נכון, ורק אדם חסר כל ידע בתולדות עם ישראל ומדינת ישראל, וחסר כל היכרות בלתי אמצעית עם מצביעי שמאל יכול לומר דבר כה מטופש. שמאלנים למהדרין לחמו, ועדיין לוחמים במלחמות ישראל הגשמיות והרוחניות בגבורה עילאית, לעתים במשך שנים ועד המוות. כל ניסיון לצייר אנשים אלו כבוגדים לא בגלל מעשיהם אלא מעצם זיקתם למחנה השמאל הוא בגדר חירוף מערכות אלוהים חיים וקטרוג על בניו האהובים של הקב"ה ועל אבות האומה הקדושים שאלו בניהם הנאמנים. "שנאת חינם" שלדברי חז"ל החריבה את בית שני, לא הייתה שנאה פראנואידית לאנשים אקראיים המהלכים ברחוב, אלא שנאה שבטית על בסיס מגזרי שקרעה את עם ישראל מבפנים והכריעה אותנו בפני האויב החיצוני. יש להימנע לחלוטין משנאה זאת, גם אם הדבר דורש מאמץ נפשי כביר נגד האינסטינקט השבטי הטבוע בביולוגיה האנושית.
 
אבל יש למטבע גם צד שני. אכן יש בעם ישראל מסורת ארוכת שנים של בוגדים הנלחמים נגדו מבפנים, ואוי למי שיכחיש זאת. יש לנו חג בשם חנוכה שבו יהודים ששיתפו פעולה עם הכובש הזר היו האויב הראשון שכנגדו כוונה המערכה. היורשים הרוחניים של המתייוונים שיתפו פעולה עם אויבים שונים ומשונים לאורך הדורות, מהכתר הספרדי והאינקוויזיציה, דרך רוסיה הצארית וברית המועצות, עבור בשלטון הקייזר הגרמני וגרמניה הנאצית, ועד לארגוני הטרור בארץ ישראל ותומכיהם מעבר לים כיום. נושא השנאה העצמית היהודית הוא הטאבו הגדול ביותר בכל המחקר ההיסטורי של העם היהודי, וכל שכן נושא הבגידה בפועל בעם היהודי, שהיא הביטוי החריף ביותר האפשרי לתופעה זו.  העניין הוא טאבו עד כדי כך שלמרות שיהודים הם פעילים בולטים ביותר בתנועות אנטישמיות שמאליות בארה"ב לפחות מאז עליית השמאל החדש בשנות ה-60', ולמרות שכיום ישנן תנועות יהודיות בארה"ב בנות רבבות פעילים המקדשות בגלוי מלחמה כנגד עם ישראל, לא ניתן עד היום למצוא ספר מקיף אחד על תולדות האנטישמיות היהודית באף שפה! אם היסטוריונים היו רוצים לתעד את מלא היקף התופעה לדורותיה יכולים היו לכתוב ספריה שלמה של ספרים עבי כרס.

מצב עניינים זה חמור מאד. הוא למעשה מעניק אור ירוק לתופעה להמשיך ללא הפרעה, ואף חלילה להשיג את מטרותיה הנלוזות של פגיעה בעם ישראל. איש לא יועמד בידי עם ישראל על עמוד הקלון למען יראו ויראו. אף בוגד לא יחשוש למעמדו החברתי בגלל מעשיו. אומות העולם ימשיכו להעלות את הבוגדים על נס כגיבורי תרבות ללא חשש מתגובה מאף גורם יהודי רשמי או מאף ארגון של נוכרים אוהבי ישראל מבעלי בריתנו. והחמור מכל, עמדות של שנאה עצמית יהודית מקבלות לגיטימציה מהסכמה שבשתיקה, ואף עידוד מפורש מפי מובילי דעת קהל, ומשפיעות על השיח הלגיטימי בתוך עם ישראל. לכן, יש להתחיל לדבר בקול רם על שנאה עצמית יהודית, ובעיקר על בגידה יהודית, כעניין היסטורי וכרעיון רוחני שלילי שיש להילחם נגדו.
להבנתי, הסיבה העיקרית לשתיקה סביב הנושא היא העובדה שכמעט כל הבוגדים שייכים - לפחות לפי הבנתם- למחנה השמאל היהודי או הבינלאומי, ולחברי מחנה זה אין את העוז או תחושת הדחיפות לצאת כנגד אנשים מתוך המחנה. אך דעתי היא שאין לשמאלנים יהודים מה לחשוש מעימות מולם, לפחות בארץ. אם מגדירים באופן מדויק מיהו האויב, רוב השמאלנים בארצנו אינם בוגדים ואויבי ישראל, ואף סולדים מדמויות אלה. דווקא העלאת הנושא לשיח תיצור חיץ כה חיוני בין השמאל הנאמן לעם ישראל לבין הבוגדים הנמצאים במקום אחר לגמרי. כך יוחזר השיח הישראלי לפסים קונסטרוקטיביים יותר. גבולות הטוב והרוע יהיו נהירים יותר, משום שיתקיים עליהם סופסוף דיון אמיתי. דיון שמסוגל לא רק להסיק ש-"כולם בסדר והכי חשובה הסובלנות", אלא דווקא שיש בעולם גם טובים וגם רעים, ולשניהם עולם רעיוני, פנים וכתובת שאפשר להצביע עליהם, אם לא במדויק, אז בקירוב גדול. הסיסמה של המהפכנים הסוציאליסטים "אין לנו אויבים משמאל" היא בדיוק מה שמאפשר לבוגדים היהודים לחסל את השמאל היהודי מבפנים כשם שהשמאל האנטי אמריקני מחסלים כיום את השמאל האמריקני מבפנים. ככול שקו הגבול יסומן בבהירות רבה יותר כך יש להניח שפחות ופחות תועי דרך יתפתו להתקרב אליו ולחצות אותו.
 
 
חשיבות שאלת "מיהו יהודון?" דווקא כיום
אני סבור ששאלת "מיהו יהודון" היא חשובה במיוחד דווקא כיום, וזאת משלושה טעמים:
א. מחנה השמאל הישראלי היה במשך שנים חסין מהיגררות לשנאת ישראל. הן משום שהיה בעל רוח פטריוטית יוקדת, והן משום שלא נחשף בעוצמה גדולה לפיתוי של חבירה לגורמים אנטישמיים מעבר לים. כיום חלקים נכבדים בשמאל הישראלי מחפשים חיים "נורמליים" ולא אידיאולוגיים, ושוב אינם כה נלהבים מתחושות פטריוטיות. נוסף על כך התקשורת העכשווית והכלכלה הגלובלית מחברים את רוב הגלובוס ללא הפסקה ומציגים לשמאלנים צעירים פיתוי לחבור לגורמי שמאל רבי עוצמה מעבר לים, גורמים שהאנטישמיות הינה חלק דומיננטי (אם כי לעתים מוצנע בצעיף דק) מהמצע שלהם. נוער צעיר וטיפש לא יצליח לעמוד מול פיתוי חזק שכזה.

ב. באופן עמוק יותר, ללא מודעות מיוחדת לנושא שנאת ישראל בשמאל העולמי, ההיחשפות לגיבורי תרבות משורותיהם מקרבת את צעירי השמאל הישראלי אל האנטישמיות בלי שיבחינו בכך. הרי אם כוכבי הפופ אומרים שהימין הישראלי הם נאצים, אז זאת ודאי דעה נורמטיבית וראויה, לא?

ג. אם בעבר לא היו למדינת ישראל חוסן ומשאבים להילחם נגד אויביה מבית, לא כל שכן לפחות חזית מול יהודים אנטישמיים רבי עוצמה באמריקה, כיום מדינת ישראל היא חזקה מספיק כדי לפתוח חזית מול גורמים אלו ללא מורא מהשמאל היהודי מעבר לים ותומכיהם המקומיים, שבארצנו מספרם קטן בהרבה, אם כי מעמדם החברתי חזק ביותר. אינני סבור שדווקא להנהגה הפוליטית הישראלית יש את הכוח לפתוח במלחמה זו, אך מותר לקוות שיימצאו בקרב מובילי דעת הקהל ואנשי הרוח מי בידו העוצמה להילחם במלחמת תרבות זו שחשיבותה עצומה.
 
הגדרת היהודון
מיהם הבוגדים אליהם מכוונים דברי, וכיצד נגדירם? הרי עם ישראל מאז מעולם היה "עם קשה עורף", גם במובן החיובי של המונח: עם שבניו אינם מצייתים או מתבטלים לסמכות בשר ודם ומחזיקים באמונותיהם ובדעותיהם באמונה עזה, תוך יצירת ריבוי דעות ושיטות הנמצאות במחלוקת תמידית אלו עם אלו. וכי הקריאה להכרזה על בוגדים אינה אלא דרישה לחשיבה דיקטטורית ומנוונת המחפשת לסמן בוגדים ולחסלם במקום לנהל דיונים נוקבים? בסוף המאמר נפנה להשלכות המעשיות האפשריות של העיסוק בסוגיה זו, אך תחילה הבה נגדיר במי מדובר, תחילה במישור התיאורטי ולאחר מכן במישור המעשי.

הגדרה תיאורטית
ההגדרה שלנו לבוגד חופפת במידה רבה להגדרה של שנאה עצמית יהודית ("אוטו-אנטישמיות"), אך בניגוד לה אינה מתמקדת בדעות אלא בביצוע במעשים במישור הציבורי על סמך דעות אלו. באמרנו בוגד כוונתנו לשני סוגים של אוטו-אנטישמיות:

א. אוטו-אנטישמיות גשמית: בגידה בעם ישראל ובאינטרסים הארציים ההישרדותיים (צבאיים, מדיניים וכדו') הברורים ביותר שלו. זהו קריטריון התלוי במעשים או הימנעות ממעשים, והוא קשור לאנטישמיות במובן של פגיעה פיזית ביהודים.

ב. אוטו-אנטישמיות רוחנית: בגידה בעקרונות היסודיים ביותר של המורשת היהודית. לכאורה זהו קריטריון עמום משהו שיש בו צד של "דברים שבלב" שבני תמותה אינם מסוגלים לשפוט, והיא מזכירה מעט את היפוכה של הגדרת "מסורתיות כנאמנות" שטבע דר' מאיר בוזגלו. אך כדי להימנע מעמימות אנו נבקש להתמקד בשיפוטם של מעשים, ולא בסתרי הלב. זהו קריטריון לאנטישמיות רוחנית, כמו במקרה של חג החנוכה, שם עמנו היה נתון לאיום רוחני קיומי על מורשתנו הייחודית, אך לא היה חשש להישרדותנו הפיזית.

אוטו-אנטישמיות גשמית קלה יותר לביאור, וחלק מן הדוגמאות שגורות בפי כל יהודי משכיל. מדובר ביהודים בודדים, ואף בתנועות שלמות, שפעלו או פועלים נגד האינטרסים הברורים ביותר של עם ישראל באותו הדור. החל במלשינים לדורותיהם, עבור ביהודים 'נוצרים חדשים' ששיתפו פעולה עם האינקוויזיציה הספרדית, באנשי יבסקציה הסובייטית, ועד לטיוח מכוון של הרצחנות הנאצית וממדי השואה בזמן אמת בידי יהודים במערכת הניו יורק טיימס ובתנועה הרפורמית.[2] אלו דוגמאות מן ההיסטוריה, ולכן פחות טעונות, אך ניתן להוסיף עליהם כהנה וכהנה תנועות ואנשים שעודם מהלכים ביננו. החל מתנועת הסטודנטים היהודית האנטי ציונית Jewish Voice for Peace,[3] הנלחמת במדינת ישראל תוך כדי יחסי חברות בלתי מסויגים עם מחבלים ערבים, דרך דמויות כמו תת אלוף במיל' אילן פז שלאחר קריירה קרבית (וקדנציה בעייתית במיוחד כראש המנהל האזרחי) הגיע עד למצב שבו נסע מעבר לים כדי להעיד עדות אופי לטובת 'הבנק הערבי' בתביעה של משפחות שכולות ישראליות כנגדם על מימון טרור, או יו"ר ארגון 'בצלם', חגי אלעד, המעיד דרך קבע כנגד מדינת ישראל בכל פורום בינלאומי המוכן לקבלו, ועד לאינספור פעילים אנטי ישראלים רדיקלים הפועלים בזירות שונות מטעם עצמם או מטעמם של ארגונים קיקיונים מתחלפים. להבנתי, הדבר היחיד המבדיל בין הגרעין הקשה של יהודים שונאי עצמם מסוג זה לבין המחבלים המוסלמים הוא שאלו הראשונים טרם הרימו עלנו נשק, והם משאירים לחבריהם המוסלמים את העבודה המלוכלכת. ספר הזוהר דרש על הפסוק "וגם יהודה תלחם בירושלים" (זכריה יד, יד) שפושעי ישראל עתידים להילחם נגד ירושלים בצבאו של גוג. ייתיי ואחימניה.

אך כיצד נגדיר אנטישמיות רוחנית? בשאלה זו, שהיא מופשטת ועדינה יותר משאלת האוטו-אנטישמיות הגשמית, יש סכנה ברורה של הידרדרות לכיתתיות ומלחמות שבטיות כמו אלו המוכרים לנו מן ההיסטוריה הנוצרית או המוסלמית. וגם אם נטען, בצדק, שמאז ימי בית שני יהודים כבר אינם מלומדים במלחמות אחים קטלניות כמו אלו שבין שיעים לסונים או קתולים ופרוטסטנטים, עדיין צריך לומר בפשטות שפיגועים ומהומות עדתיות מדממות אינן הסכנה היחידה לתפקוד החברה. גם מצב שבו השיח הציבורי הופך ליצרי וכיתתי כל כך שהוא חדל להיות במה לפתרונות קונסטרוקטיביים לסכסוכים חברתיים לגיטימיים הינו מצב מסוכן מעין כמוהו ופתח לצרות רבות מספור הן בחברה פנימה והן מול ידידיה ואויביה מחוץ.

הפתרון שלי לאפשרות ההידרדרות לדיקטטורה ומשטרת מחשבות הוא פשוט מאד: להכריז על הקפדה קנאית על חופש הדיבור, ולהתקרב כמה שאפשר למצב של Free Speech Absolutism , מצב בו מותר ואף רצוי לנהל דיון ציבורי חפשי לחלוטין ללא נושאים המוגדרים טאבו (כמו למשל הנושא של מאמר זה) והרעיונות היחידים הנאסרים להפצה אלו קריאות בעלי פוטנציאל ממשי לאלימות (אף אם קריאות אלו נאמרות ברמז המובן רק לקהל היעד, דוגמת סגנון ההטפה האסלאמי הקיצוני[4]). לצורך כך יש לבטל כל סעיף בחוק המשמש כלי לסתימת פיות על ידי בעלי כוח. אפשר להתחיל בביטול עבירות אמורפיות כ-"הפרת אמונים[5]" או "העלבת עובד ציבור", ולאמץ גישה התקפית כנגד הצנזורה ברשתות החברתיות[6].

אך לאחר שפתרנו את סוגיית חופש הביטוי, הבה נחזור לשאלה העקרונית: כיצד נגדיר אנטישמיות רוחנית ובגידה רוחנית? בשביל שאלה רוחנית זו, נזדקק למעט תיאולוגיה.
 
הגרעין הקשה של התורה, או: אם אינך רוצה להרוג יהודים, מה צריך לעשות כדי להיות אנטישמי רוחני?

מהו הגרעין הקשה של התורה שהמרידה בו תהפוך יהודי לא לחוטא אלא לבוגד?
כהתחלה, בניגוד לאינטואיציה העממית שתציע אולי את עשרת הדברות במלואם או בחלקם כעצם הלוז של התורה, מבט יסודי יותר יוכל להצביע על גרעין התורה כאמירה הבאה:

יש לעם ישראל ברית עם אלוהי ישראל, וברית זו מבדילה בין ישראל לעמים ובין אלוהי ישראל לאלוהי השקר.

ויש לדייק, שלנוסחה זו שני חלקים:

1.    יחסים אינטימיים בין עם ישראל לאלוהיו
2.    לזרים אין חלק ביחסים אלו, לא מהצד האנושי[7] ולא מהצד מאלוהי.  

האם ניתן להיות יהודי נאמן רק עם הקפדה על אחד מבין השניים? פה נשלף השפן מהכובע: אם אנו שואלים על דבר נאמנות מול בגידה, הרי שהשלילה חשובה מן החיוב. כלומר, גם אם כבר אינך מאוהב עד כלות באשתך, כל עוד לא שכבת עם אחרת – נותרת נאמן לגמרי. מכאן המסקנה שכדברי חז"ל: "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי[8]". כלומר, ייתכן יהודי שאיננו מקיים אורח חיים הלכתי כלל ועיקר, ואף אינו מאמין באלוהי ישראל, אך הוא כופר בכל ליבו באלילים – ותיכף נגדיר מיהם – ולכן ליהודי נאמן ייחשב. כמו כן ייתכן יהודי שאיננו מאמין במושגים כגון "עם סגולה" או "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל" אך כל עוד הוא מבדיל – במעשיו – בין ישראל לאומות, וכשהוא נדחק אל הקיר ונאלץ לבחור צד הוא יילחם למען עם ישראל ולא למען אויביו – הרי שהוא יהודי נאמן לגמרי. עיקר כוונתי בדברי על "אוטו-אנטישמי רוחני הכופר בהבדלה בין ישראל לאומות" הינו אדם שבמעשיו מסייע לאנטישמיים גשמיים. דוגמה מובהקת: התנועה הרפורמית, מראשיתה ועד היום, קבעה ממש כעיקר מעיקרי אמונתה את ההתנגדות להבדלה בין ישראל לעמים, והתוצאה בפועל היא דברי הזוהר – העדפת טובתם של אומות העולם על טובת ישראל בכל עת משבר[9]. יהודי שעבר צד והחל להילחם למען האלילים או למען אויבי ישראל הרוחניים, הרי שהוא בוגד ואנטישמי רוחני.

ויש לדייק מספר דיוקים:

1.  אני מקווה שכבר ברור מהבהרתי לעיל, שאין לי עניין בטהרה דוקטרינרית[10], תיאולוגית או אידיאולוגית. כפי שאמר רב נחמן "העיקר למעיישה". ישנם רבים ורעים כפיטר ביינרט או אברום בורג המכריזים נאמנות כלשהי לתורה, לאורתודוקסיה, לאלוהי ישראל ולעם ישראל, אך מעשיהם מעידים כאלף עדים שאלו מילים ריקות וזריית חול בעינינו, ונאמנותם נתונה לאויבנו הגשמיים והרוחניים.

2.  שוב אדגיש, שיש להתמקד במעשיו של אדם, ולא בכוונות או בחיטוט בסברה תיאורטית שכתב בהערת שוליים נידחת במאמר אקדמי כלשהו. יחד עם זאת נראה לי ברור שתיתכן הצטברות של ראיות. אדם הכותב שוב ושוב מאמרים בעלי תכנים אנטישמיים בז'ורנלים אקדמיים בדרך כלל אינו מותיר דעות אלו על הנייר, אלא פועל על פיהם בסביבתו המיידית, אם בחדרי החדרים של ועדות אקדמיות, ואם בפורומים פומביים יותר ומסוכנים יותר. אפשר לומר שכתיבה בלבד אינה תנאי מספיק להיחשב אנטישמי פעיל, אך כתיבה אינה נותרת דרך כלל כמילים בעלמא, והיא מצטרפת למעשים במוקדם או במאוחר.

3.  הגדרתו של ספר הזוהר בהערת שוליים 2 של מאמר זה, תקפה גם לאנטישמיות רוחנית.

מיהם האלילים של ימינו ומיהם יורשיה של איזבל?
קל יחסית להבין מהי פעילות החותרת באופן מסוכן תחת ההבדלה בין ישראל לעמים, אך מהי פעילות מסוכנת החותרת תחת האמונה באלוהי ישראל? אם אין לי עניין באינקוויזיציה ובשמירת טוהר דוקטרינארי, מה יכול להיות מסוכן ביהודי עובד הבעל והאשרה אך נאמן לעמו? וכי אין חז"ל משבחים את הפטריוטיות של אחאב וצבאו? וברוך השם, כמה יהודים כבר מתנצרים בימינו, מיהם האלילים האלה?

בתמונת העולם שלי האלילים של דורנו הם תפיסות עולם בעלות יכולת פיתוי חזקה על עם ישראל ועל האומות, וברגע שיהודי מתפתה להאמין באלילים הרי שאמונתו בתורה הולכת ומשתבשת, ולא רק אמונתו בלבד, אלא כל מערך קבלת ההחלטות שלו בעניינים הנוגעים למאבקים העקרוניים בין התורה לבין עבדות האלילים. לכן, קביעתי היא שהעבודה זרה החזקה ביותר של דורנו היא זו המכונה בעגה העכשווית פרוגרסיביות/ WOKE.

אם היית צריך לזקק את הלוז התיאולוגי של תפיסת עולם זו[11] הרי שעניינה התנגדות עזה למושג "ברית", מכול סוג שהיא. ברית בין האדם לאל, לאשתו, לעמו. אמנם הם כופרים בכל המוסדות הנ"ל (דת, נישואין בין איש ואשה, לאומיות) אך להבנתי המניע הוא ההתנגדות לעצם מוסד הברית, שמשמעותו הוא מחויבות ואחראיות המתבטאים בקשרים ארוכי תווך ובמנגנונים של שכר ועונש המחזקים לקשרים אלו. כלומר, אין דין ואין דיין, לא בשמים ולא בארץ, והאדם הוא אינדיבידואל אנושי מלא רק בהיותו מנוער מכל מחויבות שהיא, כולל המחויבות לזהות יציבה לאורך זמן[12].
האם ניתן להיות ווק דתי? בשמאל הדתי (היהודי) אמנם לא ימרדו באופן מפורש במוסדות הנ"ל, כי ברור לכל שמרידה מוצהרת פירושה כפירה בעיקרי הדת. אך האם צודקים דמויות שונות המזהות עומק דתי מלהיב בחופש הפוסטמודרני המתגלם בווק?

התשובה היא חד משמעית לא. תהא אשר תהא דעתנו על המפעל של הרב שג"ר זצ"ל – ודעתי האישית היא שאילו האריך ימים היה מדבר כבר כיום באופן שונה מאד – הוא לא הכיר את המשמעויות הפוליטיות של עמדותיו. לא את תרבות הקמפוסים במערב, לא את האגף הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית, לא את "הברית אדומה-ירוקה" של השמאל המערבי עם האסלאם הקיצוני למיטוט המערב וכו'.  בקשת החופש הרוחני ודחיית האידיאולוגיה האובססיבית והסכסוכים מבית הר המור הוא יסוד חשוב מעין כמוהו אצל הרב שג"ר, אך האם הרב שג"ר היה מגלה יחס חיובי כלפי עולמם של מירב מיכאלי, עורכי הניו יורק טיימס או ברק אובמה? אני רוצה להאמין שלא.

אם נחזור לנושא, הווק הינו אידיאולוגיה המנוגדת קוטבית לדת היהודית, ולמעשה, לכל דת שורשית ומסורתית שלא מכרה את נשמתה (כמו שמכרו כנסיות  MAINLINE השמאליות בארה"ב). אם לא מקבלים את מושגי זכר ונקבה כבסיס לחברה האנושית, אז משם והלאה הולכים ופורמים את כל מערכות היחסים באשר הם, ואת הגבולות החברתיים הנורמטיביים, וממילא את הציוויליזציה עצמה, שבהגדרתה אינה אלא אוסף של הגבלות על האדם המאפשרות קיום מתורבת ומעבר מטבע פראי לעולם התרבות. לכן, הווק הוא העבודה זרה הגדולה של דורנו, האנטישמיות הרוחנית הנלחמת כנגד תורת ישראל וחזון הנביאים[13]

האם כל מי שנדבק בנגיף הווק הינו אוטו-אנטישמי רוחני הנאבק מאבק אידיאולוגי נגד התורה? כן ולא. מצד אחד, דמויות כמו השרות יפעת שאשא-ביטון ומירב כהן הכופות בחזקת יד פרויקטים פרוגרסיביים אבסורדים על משרד החינוך הישראלי, ולמרבה הבושה, גם על הגיל הרך, בוודאי מיישמות אידיאולוגיה ווקית אלילית המנוגדת לדתות כולן. אך האם ניתן לייחס להן מאבק אידיאולוגי? לדעתי מדובר בעיקר בבלבול עמוק. דמויות אלו הן המקבילה המודרנית לאימו של מיכה התנ"כי המקדישה סכום כסף נכבד מאד לאלוהי ישראל לעשות לו פסל ומסכה לעבודתו[14]. כאז כיום, ישנו חתך שלם באוכלוסייה שאינו מסוגל להבחין בין עבודת השם לעבודת הבעל. ממילא הוא איננו בין "כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו[15]", אך גם אינו יוזם את רציחתם של עובדי ה' כאיזבל וחייליה. תפקידם של "עובדי עבודה זרה בשיתוף" במערך האנטישמי הוא של אידיוטים שימושים לאיזבל.
 
 
מה אני בעצם מציע לעשות?
ראשית כל אני מבקש להתיר את רסן הטאבו מפני העיסוק בשאלת שנאה עצמית יהודית ובגידה יהודית. יש להדגיש שאין כאן כל כוונה לנהל ציד מכשפות מקראתיסטי ופרנואידי, אלא לעסוק בשאלה היסטורית גדולה ועמוקה שאכן יש לה השלכות לעם ישראל בימינו. לא ייתכן שתופעה נרחבת כל כך בפסיכולוגיה היהודית הקולקטיבית לא תיחקר באופן עמוק ללא מורא וללא פניות.

מהם ההשלכות המעשיות של פתיחת הדיון הזה?

1.     ראשית כל לשים תופעות אלו על הרדאר הקולקטיבי כדי להזהיר צעירים פזיזים מלהיגרר למחוזותיהם. הכי טוב תמיד לא ליפול בפח מלכתחילה. גם לאחר כל הרטוריקה הקבלית על "ערב רב", שנאה עצמית יהודית איננה בהכרח עניין דטרמיניסטי וחסר תקנה (גם אם המקובלים יתעקשו שיש מקרים דטרמיניסטיים), ועדיף לא ליפול לשם.
 
2.   ברצוני להעלות את הסוגייה על סדר היום של אנשי הרוח. גם להם יש מצפון, לפחות לחלקם, ולשונאי ישראל הכבדים וחסרי התקנה אמנם אין מצפון, אך יש להם מורא מתגובה ציבורית חריפה או תגובה של עמיתיהם הקרובים. לדעתי יש בהעלאת הסוגייה לתודעה הציבורית תיקון לרדיקליזציה השמאלית (אם זה בכלל שמאל) של אנשי הרוח הישראליים בדור האחרון, בעקבות עמיתיהם במערב שכבר עברו רדיקליזציה לפני דור או שניים. לשיח ציבורי טוב צריך ימין ושמאל גם יחד, עם איזון בסיסי כלשהו.
 
3.   להזהיר מפגיעתם הרעה של האוטו-אנטישמיים. ברצוני שיהיה מובן לכל מי שעיניו בראשו מבין מנהיגנו שגם קריירה דתית או ציונית מפוארת – צבאית, דיפלומטית, בוודאי משפטית – איננה ערבות שהאדם שלפנינו ניצב כיום בצד שלנו ולא בצד של אויבנו. "אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה 80 שנה ולבסוף נעשה צדוקי[16]". אם שנאה עצמית איננה תופעה מולדת ודטרמיניסטית, אז הנגיף יכול לפגוע כמעט בכל אחד, ובוודאי במי שמסרב להיזהר מפניו.
 
4.  להעניק תבניות מורכבות יותר של מושגי הטוב והרע. על פי ההגדרות שהצבנו לעיל, מתברר שישנם רבנים שאמונתם זכה ולוהטת פחות משל אנשים המגדירים עצמם ככופרים. לדוגמה, אתאיסט כפרופ' גד סעד הניצב בראש במאבק נגד הפי סי במערב הוא "כופר בעבודה זרה" הרבה יותר מאשר עסקנים או רבנים רבים המצהירים על אמונה באלוהים, אך נכנעים בפני תכתיבי הפי סי ללא קרב, ואדרבה, אף מקדמים בציבוריות הישראלית תרבות שקר של "פי סי חרדי" המקביל באופיו לפי סי השמאלי. רבנים המצהירים ברוח מורשת הרב שך שקיומה של מדינת ישראל אינה כה חיוני כי "אפשר ללמוד תורה במדבר" הם אמנם יותר בורים מאשר רשעים, אך "גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית[17]". גם משפטן בכיר כמייק בלאס או אלופים במיל' המאוהבים אהבה פתולוגית במרוואן ברגותי יכולים להיות אנטישמיים, דמם אינו אדום יותר משל כל יהודי או יהודון אחר. לעתים ראוי לשאול מי ביניהם היה מלכתחילה בצד שלנו, אך גם אלוף במיל' שבצעירותו סיכן את נפשו למען עם ישראל יכול להידבק בכל נגיף שפרופסור או משפטן יכול להידבק בו[18].
 
חשוב גם לציין שדלתי תשובה אינן ננעלים. מעטים הם היוצאים מהמלכודת האוטו-אנטישמית, אך דווקא בשל כך תשובתם יכולה להיות מרהיבה במיוחד. כשהם יוצאים משם, פעמים רבות הם מודים בפה מלא שהיו אנטישמיים. אציין לשבח את פרופ' אילן גור-זאב ז"ל שזהו סיפור חייו, שלא לדבר על דמויות מן העבר הרחוק יותר, ביניהם מנהיגים ציונים בעלי עבר קומוניסטי, שר במפלגה הפשיסטית ההונגרית שעבר מהפך לאחר שגילה שהוא יהודי וכדו'. ומקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

5.     ולבסוף, לפתח חוט שדרה. אם אחד המניעים הראשים של היהודי באימוץ דעות אוטו-אנטישמיות הוא הרצון להתחבב על הקהל האנטישמי ומוביליו, או לפחות להיכנע להם כדי להפסיק את התקפותיהם, אז כדאי להסביר לנוער שזה לא עובד. איש אינו מכבד אדם שאינו מכבד את מורשתו שלו, וכולם מתעבים בוגדים. אולי יזכה היהודון בכמה רגעים של נחת ותהילה, אך גם הצוואר שלו זמין לתלייה, גם לאחר שנים ארוכות של יחסי עבד-אדון מסורים.
 
 

---

[1] כיום כשנישואי התערובת הם תופעה נפוצה כבר שלשה דורות בארה"ב, רוב הילדים הנולדים בתנועה הרפורמית, כלומר מעל 50%, אינם יהודים על פי ההלכה. גם אם אין סטטיסטיקה מדויקת בשאלה זו, הדבר ברור מסקר פיו של יהודי ארה"ב משנת 2013:
https://www.pewforum.org/2013/10/01/jewish-american-beliefs-attitudes-culture-survey/
 
[2] נכתבו על כך כמה ספרים .למשל: https://en.wikipedia.org/wiki/Buried_by_the_Times  ו - https://www.amazon.com/Jews-Should-Keep-Quiet-Roosevelt/dp/0827614705
https://www.amazon.com/Gray-Lady-Winked-Misreporting-Fabrications/dp/1736703307
זהו בעיניי המקרה המדגים באופן מובהק ביותר את אחת הנוסחאות החדות של ספר הזוהר לאוטו-אנטישמיות: "רפאים, מין רביעי. אם יראה ישראל בדוחק מרפה ממנו, ואם יש לו רשות להצילו הוא אינו חפץ בכך, והוא מרפה מהתורה ומהעוסקים בה כדי לגמול טובות לאומות העולם. ועליהם נאמר "רפאים בל יקומו ותאבד כל זכר למו", בזמן שיבוא פקידה לישראל." (זהר, בראשית, דף כה, תרגום חפשי). הזוהר מקשר בין הימנעות מעזרה ליהודי בעת צרה ובין חבירה לאומות העולם, לאו דווקא לאויב המיידי. אך למעשה אין בכך רבותא, כי בשביל הזוהר כל הגויים הם אויבים למעט חסידי אומות העולם. יחסים נינוחים יותר עם הגויים יופיעו בהגות הקבלית רק בשלב מאוחר יותר.
[3] https://www.ngo-monitor.org/ngos/jewish_voice_for_peace_jvp_/
 
[4] ומעניין מאד לשאול מדוע כלפי מטיפים אסלאמיים קיצונים כמו רוצחו של אליהו קיי הי"ד מערכת המשפט הישראלית קנאית הרבה פחות מאשר עם דמויות מסוכנות מאד כמשה פייגלין או שמחה רוטמן שהוגדר "האיש המסוכן ביותר במזרח התיכון". 
[5] פרופ דניאל פרידמן נוהג לומר שעבירה זו היא כה אמורפית שבארה"ב הייתה מוגדרת בלתי חוקתית, אבל הפרקליטות הישראלית הפכה אותה לאבן פינה במערכת התביעה, למעשה לנשק בידיה כנגד נבחרי ציבור שאינה חפצה ביקרם.
[6] מיותר לציין שאין להם כל סמכות לצנזר "פייק ניוז" לטעמם. אילו רצו באמת לבער את השקר מן האינטרנט (האם שקר שאינו הוצאת דיבה הוא באמת עבירה פלילית?) היו צריכים להוריד מן הרשת את רוב התוכן מבית הפקולטות למגדר ואת רוב העיתונות מן העולם המוסלמי. מתי לאחרונה בודקי העובדות האמיצים עיינו בגיליון של עיתון א-אהראם?
[7] לא כאן המקום לדון בסוגיות ההלכתיות של 'גר תושב' ו'בן נח'. אני מחזיק בדעתו של מו"ר הרב אורי שרקי שבן נוח "מצטרף לעם ישראל מבחוץ".
[8] בבלי, מגילה, יג
[9] אין צורך לסמוך רק על שיקול דעתו של רדיקל חפשי כמוני, בספר המצוין בהערה 2 המחברת מציינת במפורש שהרקע הרפורמי של הבעלים של הניו יורק טיימס היה גורם מכריע בהחלטותיו המחפירות בזמן השואה. אפשר להצביע למעשה על כל הצמתים ההיסטוריים החשובים מאז הרפורמה ולראות את תמיכתם של הרפורמים באינטרסים של אויבינו. הדוגמאות הבולטות הנוספות הן ההתנגדות לציונות והתמיכה העקבית בכל תכתיבי המערב כלפי האויב הערבי.
[10] למעט בתוך הממסד הרבני. כדי להיות רב בישראל אדם נדרש לא להיות כופר, גם לא כופר שומר מצוות. אך אין זה מענייננו כעת.
[11] ונניח לצורך הדיון שאכן מדובר באידיאולוגיה עם תיאולוגיה סמויה. לדעתי אכן מדובר במערך רעיוני גדול המחייב תפיסות חברתיות שונות ומשונות, אך מאחורי כל אלה בעצם עומד לא עולם רעיוני עשיר ועמוק אלא משבר בריאות נפש נרחב בארה"ב ובמערב. תפיסת העולם היא בעצם שילוב של אותות מצוקה נפשיים וחברתיים לצד מידה גדושה של יצר התאבדות והרס תוך קנאה עזה באנשים מצליחים ומתפקדים היטב, כדרכו של הרוצח הראשון, קין, "למה חרה לך ולמה נפלו פניך" (בראשית ד, ו).
[12] אם מחפשים מוטיב מיתולוגי לסמל תפיסה זו הייתי הולך על מוטיב הסירוס, בבחינת "אל אחר אסתריס ולא עביד פירין" (זהר, חלק ב, קג) הנאמר על השטן ועל הכמרים הנוצרים הרווקים. מכאן גם שת"פ עם הפמיניזם הרדיקלי שבהיותו עקר וכוח של חורבן מעודד סירוסם של גברים.
[13] תמיד מדהים לראות את הפירושים הפרוגרסיביים למושג "חזון הנביאים". יש מנעד רצוף עם מספר ידוע של תחנות מהשמאל הקיצוני בארצנו לרפורמים בארה"ב, משם לשמאל הנוצרי, ומשם חזרה למזרח התיכון - לאסלאם הקיצוני.
[14] שופטים יז, ג
[15] מלכים א, יח, יט
[16] בבלי, ברכות כט' עמוד א
[17] משלי, יח ט
[18] ראוי יהיה ביום מן הימים לערוך מחקר היסטורי ופסיכולוגיסטי/תיאורטי ראוי לשמו על דמויותיהם של שמעון פרס ויצחק רבין בהקשר האוטו-אנטישמי. להערכתי כל מפעלו של פרס נבע מתוך יצר עצום של האדרה עצמית שבשבילו היה מוכן לספסר בכבוד העצמי של עם ישראל, "קורבנות השלום" שלו, עד טיפת דמנו וכבודנו האחרונות. כמובן, הוסיפה לכך התבטלותו המוחלטת כלפי תרבות אירופה ותכתיביה. ליצחק רבין היו יחסים סבוכים מאד עם ציבור הדתי, ומעבר להסברים הפשוטים נוסח "אהבה נכזבת", היה שם גם רכיב חזק של שנאה יוקדת לדת היהודית. עד כמה ניתן להגדיר אותה כאוטו-אנטישמיות? כמי שהיה בחטיבת הביניים בזמן הרצח ובניו יורק בבית הספר היסודי, אוכל לומר שבניו יורק הואשמתי פעמיים ברצח יש"ו, ולאחר רצח רבין שכנתי לבניין האשימה אותי ברצח משיח האהבה והשלום שלה. את האווירה סביב פסטיבל רבין השנתי אני זוכר היטב, וצודק גדי טאוב שחסידי המשיח הצלוב אכן הדרדרו באותן השנים לאוטו-אנטישמיות ארסית. כמה הייתה זו "מורשת רבין" אותנטית? עוד חזון למועד לחקור זאת באופן יסודי.