ביקורת ספר/ הרהורים בעקבות ספר: Beyond Order, 12 More Rules for Life', by Jordan B. Peterson
בעקבות ספרו החדש של ג'ורדן פיטרסון, Beyond Order, 12 More Rues for Life
כמה הרהורים על:
ספרות החכמה, פסיכולוגיה "יהודית",
חב"דית וכללית, מקובלים ומנהיגים רוחניים שאינם משוחחים עם איש, ומה בין
חוכמתו של פיטרסון לכל הנ"ל
בשבת סיימתי את ספרו החדש של פיטרסון
(באנגלית. יש גם בעברית בתרגומה של דלית סאוטר). כבר זמן רב אני טוען שפיטרסון
מגלם בימינו את התפקיד של איוב המקראי (אם הייתי מקובל מן הסתם הייתי מכריז עליו
כגלגול שלו): צדיק של הגויים שחייו מלאים ייסורים, והוא יוצא למסע רוחני לחפש פשר
לייסוריו ולרוע האנושי העצום שגילמו המשטרים הטוטליטריים. משנתו של פיטרסון עוסקת
המון בסבל, איננה קורנת אופטימיות (אם כי הספר הנוכחי היה אופטימי יותר לדעתי,
ופחות רווי ברוח נוצרית), ובעיקר עוסקת בהכרח לחיות חיים של עשייה וקבלת
אחראיות אישית, שכן רק קבלת אחראיות מובילה למשמעות ולאושר הנובע ממשמעות.
במובן הזה ספרו החדש של פיטרסון שייך לגמרי לסוגה של "ספרות החכמה"
במובנה המקראי והחוץ-מקראי הקדום. כמו ספר איוב או משלי ספר זה עוסק
ב"חכמה", שבעולם העתיק פירושה היה עצות לחיים ראויים, חיים של המידה
טובה (virtue), "הן יראת ה' היא חכמה
וסור מרע בינה". לא היה לקדמונים כל עניין בתיאוריה לשם תיאוריה כנהוג
במחלקות לפילוסופיה בימינו, ולא בדיונים על אתיקה מופשטת נוסח תיאוריות של זכויות
אדם, אלא באתיקה מעשית מאד המבוססת בדיוק על החומרים של פיטרסון: קבלות החלטות נכונה
ואמיצה מול לחצים או יצרים, וחיים של קבלת עול למען מטרות ראויות. אלו היו עיקר
ההדרכה לבני המלכים (ולא תכסיסים מדיניים!) וממילא לצאן מרעיתם, פשוטי העם.
אמנם פיטרסון אינו חדשן בתחום הפסיכולוגיה
היונגיאנית אלא בעיקר גדול הפופוליזטורים שלה (חידושיו המחקריים שהעניקו לו משרה
בהרווארד ודירוג אקדמי לא רע בכלל, היו בתחום חקר האישיות) אבל אני אעיז ואצביע על
מגמה חשובה במשנתו שהוא בעיניי לא פחות ממשיחית: הדגש העצום שלו על שיח אמיתי
וכנה. הוא חוזר ומדגיש בפודקאסט המעולה שלו שהפורמט של שיחות ארוכות בין מומחים הוא
חידוש עצום שלא היה כמותו. לדבריו, כשהוא לימד בהרווארד שיחה פתוחה שלו בת שעתיים
עם מומחה עולמי לא מקומי היה עניין שהתרחש פעם או פעמיים בשנה, וכמובן זה לא שודר
לקהל צופים עולמי. כיום שיח איכותי כזה נמצא בהישג יד של כל דובר אנגלית עם חיבור
לאינטרנט. וכבר דרשו דורשי רשומות שמשיח הוא המשיח (בשין שמאלית), האדם שיוביל
לשלום עולמי בעזרת יצירת שיח של אמת. מה רב מרחק מהשנים שבהם כולנו היינו תלויים
במניפולציות של רשות השידור או טיים מגזין כדי לשמוע עשרה משפטים מפי חכם כלשהו. פיטרסון
משוחח באריכות עם חכמים מימין ומשמאל, עם כל מי שמוכן לשוחח ומסוגל לעשות זאת (ופה
הבדל גדול בינו לבין י"נ הררי המקיף עצמו בעדה עצומה של אומרי הן, ולעולם לא
ישוחח מול מצלמה עם יריב פוליטי משכיל).
שיח אמיתי אינו חנפני ואינו מטייח דבר. בפרק
על זוגיות (פרק 10) פיטרסון עוסק באריכות בקושי לייצר שיח כנה לגמרי על עניינים
עדינים וכואבים. זה כרוך בעקשנות, בהעלאת כעסים, דמעות וטענות נוקבות, וכולי האי
ואולי נגיע לדיבור של אמת. ברמה הציבורית שיח כזה מתאים רק לדור של "חוצפא
יסגא". הרי לדבר בכנות מלאה על התכנים המקודשים לנו ביותר, על המנהיגים שלנו,
ועל המנהיגים הרוחניים הנערצים אינו דבר שנהוג שחברה שמרנית - ימנית או שמאלנית –
וכל שכן חברה מסורתית. אבל זאת הדרך היחידה לצאת מעולם התהו לעולם התיקון (ומיתוס
שבירת הכלים והעלאת הניצוצות משברי הכלים של עולם התהו חוזר שוב ושב אצל פיטרסון
בכל גלגול מיתולוגי אפשרי, מאנומה אליש ואוסיריס ואיסיס, ועד למגוון סרטי דיסני),
מעולם האלימות וההרס אל עולם הציוויליזציה והשלום, ומי שאינו משתתף בתיקון מעכב את
הגאולה.
וכאן המקום להעיר שיש חשיבות עליונה שעוד
ועוד קהלים יצרפו לשיח זה. לי אישית חשובים שניים: העולם המוסלמי, ולהבדיל, העולם
הרבני. כבר לימד חכם מניטו שלאורך כל עלילותיו ישמעאל התנ"כי אינו מדבר מילה
אחת, ובעיקר פועל בתוקפנות כנגד יצחק. השלום תלוי בשכנוע של עולם האסלאם להתחיל
לדבר, לעבד את תסביכיו הפסיכולוגיים (חבר שלי, פעיל הומניטארי אפגני, העיר לי פעם
שאחרי 40+ שנות מלחמה רוב האפגנים סוחבים צלקות נפשיות קשות), ולהבין שמלחמותיו
מיותרות והיה עדיף לפעול למען חיי האמונה באמצעים אחרים. הרבנים כמובן אינם
מעודדים אלימות (למעט הרב גינצבורג), אך גם אצלם חסרה לגמרי תרבות של שיח פומבי.
אם חכמי אמת, הם הבה נשמע אותם מתראיינים באורך מלא באותן התוכניות שמתראיינים חכמי
האומות (הראי"ה למד אנגלית...) והבה
נראה שיחות ארוכות שלהם אלו עם אלו מול מצלמה. לי ברור שדבר כזה יהיה בירור גדול בקדושה
שיבדיל מיד בין רבנים מבריקים וחכמי אמת שעל תורתם העולם עומד, לבין ריקנים
"מפורסמים של שקר" שעיקר כוחם אינו בחוכמתם אלא בבריונותם ובקשריהם עם
כת חנפים בעיתונות. לעת עתה אין צורך לחשוף את ערוותם, החשופה ממילא לעתים קרובות,
אלא לחשוב חיובי ולהביא לעולם את הקולות החשובים באמת של המומחים הגדולים בתחומם.
נחזור לפיטרסון: לאור גישתו התנ"כית
הנ"ל למוסר ושימושו התכוף במקורות מן התנ"ך והאוונגליון, מבקשת השאלה
בדבר היחס בין משנתו הפסיכולוגית לבין מקבילות יהודיות קלאסיות כגון מסילת ישרים
או תורת חב"ד או לחילופין גרסאות של "פסיכולוגיה יהודית" בנות
זמננו כגון אלו מבית מדרשם של הרבנים סטבסקי, טל וגינזבורג, או פרופ' רוטנברג
הזקן. מה יש לכל צד לתת לנו?
כפי שציינתי, פיטרסון הוא הוגה פסימי ביסודו,
ואילו תורת ישראל אופטימית ושמחה בעיקרה (ובוודאי תורת החסידות). פיטרסון עוסק
בפרט ולא בגורל קולקטיבי של אומות, ופיטרסון אינו מייצג מסורת ספציפית שיש לה
מצוות משלה. יש לי הרבה כבוד לעצותיו, אך עוצמה של ציווי דתי לעולם לא יהיה להם.
עיקר כוחו של פיטרסון מעבר להשראה ופאתוס הוא
העיסוק בקבלת החלטות, כחלק מעיסוקו בתחום האישיות. כמרצה לפסיכולוגיה הוא מעמיד
לרשותנו את מלוא כוחה של הסטטיסטיקה והביולוגיה לענפיה כדי להמליץ על "מה
שעובד" ברזולוציה שרמח"ל במסילת ישרים היה יכול רק לחלום עליה. אין לי
ספק שמקובל משכיל ביותר כמו רמח"ל, שהיה בעל חשיבה שיטתית ומדעית במונחי ימיו, היה
רווה נחת עצומה מהקורסים של פיטרסון, מערכות הכתיבה שהוא מוכר וכדו'. בענייני
קדושה המקובלים הם הכתובת, אבל אכן יש ממד מדעי בחקר נפש האדם, ופה "שמע האמת
ממי שאמרה", ובוודאי כשהוא משלם מחיר כבד על אמירתה מול קהלים רבי עוצמה שלא
רוצים שהאמת תישמע.
מעל הכול ,ספרות המוסר הקלאסית או החסידית
מעוניינת לתת לנו מגע עם הקדושה היהודית והאלוהות. פיטרסון אמנם עוסק המון
בתנ"ך ובדת ברמה האינטלקטואלית ואף מסיק מהם עצות מעשיות, אך הנקודה של המגע
עם האלוהות חסרה אצלו. הוא עונה שוב ושוב שאינו מסוגל להכריע שהוא מאמין באלוהים
אלא "חי את חייו כאילו יש אלוהים", והוא אינו מבקר קבוע בכנסיה (אינני
בטוח אם זה טוב או רע). ופה בעיניי מתגלה עיקר ההבדל בין יהודי לגוי – לגוים יש
חכמים מופלגים, אך הנקודה של המפגש עם האלוהות אינה מבוררת אצלם. הם פיזיקאים,
פסיכולוגים, או סופרים, אבל אותם הגאונים עצמם אובדי עצות מול מפגש עם מושג האלוהות
עצמו. זאת ההגדרה הטובה ביותר שיש בידי לתת בדבר המשמעות המעשית של דברי המקובלים
על ההבדלים בין נשמת ישראל לנשמת הגוי. הייתי משווה פה בין פיטרסון למו"ר הרב יורם אברג'ל זצ"ל. אמנם הרב יורם כתב פירוש ארוך על ספר התניא, אך בכל זאת הייתי אומר שלפיטרסון יש מבט רחב יותר על חכמת הנפש. לעומת זאת הרב יורם הוא בדיוק מה שחסר לפיטרסון - איש אלוהים בעל קשר בלתי אמצעי לעולם האלוהות ולחוויה המיסטית.
ואומר כמה מילים על יהודים גוים ופסיכולוגיה:
כתיבתו של פיטרסון היא בשבילי הכתיבה הרוחנית ביותר, ה"חכמה" ביותר על
פי ההגדרה שלנו, שקראתי מעולם מפי גוי. וקראתי בחיי כמה ספרים מחכמי האומות. התלהבתי
מפוקויאמה, מהנטינגנטון, ומצ'ארלס מארי. אך מעולם לא פגשתי כותב נוכרי שראיתי בו חכם
אמיתי שיש לו המון לומר בדבר המשמעות העמוקה של החיים. אם אני צריך לבחור איפה יש יותר
חכמה שכזאת, אצל המקובלים הספרדים בירושלים או אצלו -ברור שאצלו. והרי זאת
שערורייה! שניהם עוסקים לכאורה בחומרים דומים מאד
- מיתולוגיה מיסטית וביאורים מיסטיים על התנ"ך, ירידה לעומקי הנפש
והנשמה וכו', אז איפה הפיטרסון הקבלי?! יש פה תוכחת מגולה על מקובלים אלו שמסתפקים
בתרגול כוונות ואינם מתעמקים במשמעות הרוחנית העצומה של התכנים של המקובלים גדולי
הדורות. "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיניי העמים"...
והעניין הזה בעצם חוזר לביקורת על רבנים
שאינם משוחחים עם איש. הרי אילו שוחחו עם אנשים מחוץ לחוגם המצומצם היו מבינים שצרכי
הדור הם אחרים ממה שהם שיערו.
אבל יש פה עניין עמוק יותר, והוא קשור
ל"מפורסמים של שקר". פיטרסון יוצא בפרק 11 כנגד אנשים המלאים "טינה,
כחש ויהירות" (resentment, deceit, and
arrogance)
תכונות שמובילות אותם למסע של הרס כנגד העולם והחברה. וזאת הבעיה העמוקה של הצדיקים המפורסמים של שקר. בדמיון מושלם לפרופסורים הנאו- מרקסיסטים/פוסט מודרניים שנואי
נפשם, הם מלאים זעם על העולם שאינו מתנהל על פי חכמתם המופלאה ואינו מעמיד אותם
בראש ההנהגה הרוחנית או הארצית. גם אם יהיה מי שלא יאהב לשמוע זאת, אצטט את פרופ' נדב
שנרב שאמר שהבעיה הגדולה של הרב טאו אינה האידיאולוגיה הכושלת שלו, שהרי הוא אינו בודד בכשלון, אדרבה, המוצלחים הם יוצאי הדופן. הבעיה שלו היא הפסיכולוגיה שלו שנמצאת
עמוק במחנה הקנאי ביותר, והעובדה שתלמידיו מתנהלים על פי רוח זו. אישית, בשלב זה
כבר אינני סבור שהרב טאו יתקשר אי פעם פנים בפנים עם העולם, ונותר לתלות עיניים ליורשיו.
שאלה
דומה מרחפת למעשה מעל רוב ההנהגה הרוחנית החרדית, ומאין יבוא עזרנו.
דברם דומים צריכים להיאמר על מפעלו הפסיכולוגי
של הרב יצחק גינצבורג. אינני מבין כיצד חוג קנאי כל כך, בלתי מעשי ובלתי ארצי כל כך, יכול לדבר על "תורת הנפש" היהודית השורשית שיש בידם. תפיסות כאלה יכולות
לשגשג רק בגטו רוחני הרמטי סטייל ישבת תורת החיים של הרב טל, או בגטו בסגנון
החב"די המעוניין להשפיע על כל העולם אך לא לשוחח עימו פנים בפנים על שום דבר,
שהרי אין מה לקבל שם, רק לתת. לא מיותר לציין שמצב של השפעה ללא קבלה זאת אחת
ההגדרות לעולם התהו הקבלי, הגדרה שחב"ד עצמה מרבה לצטט.
לסיום, אציין שבניגוד לכל אלו הרב דניאל
סטבסקי שליט"א הוא תלמיד חכם שנמצא להבנתי במסע
רוחני אמיתי המתכתב עם המציאות, ולא עם טקסטים בלבד. אמנם תורת הנפש שלו איננה מתכתבת עם חכמי האומות
(וזהו הבדל בולט בינו לבין פרופ' רוטנברג. מאידך ברור שהרב סטבסקי שולט הרבה יותר
טוב ממנו בספרות קבלית והחסידית), אך לאחרונה הרב סטבסקי נתן ראיון ארוך לעיתון 'מקור ראשון' ובו התנער מדעותיו הפוליטיות הקנאיות מאז ימי גוש קטיף. הוא אמר שטעה, ללא כחל וסרק, ובלי ניסיון לתרץ תירוצים מיסטיים. זה כוחו של אדם גדול המדבר
דיבורי אמת, וכולי תקווה שיילך מחיל אל חיל בבריאות טובה ואריכות ימים.
עניין נוסף שנראה לי ראוי להתעכב עליו הוא
עניין "קו שמאל" ו-"המתקת הדינים" בספרנו. כבר ציינתי שספר זה
הרבה פחות נוצרי מהקודם, ואסביר את כוונתי:
אם באופן הכי גס ומכליל הנצרות העמידה את טיב
מערכות היחסים על קוטב אחד – חסד/אהבה – פיטרסון ממש לא שם. יש אצלו התעקשות עצומה
גם על שתי המידות האחרות במשולש הקבלי הרלוונטי, "גבורה" ו-"אמת".
כך הוא מבאר את הפסקה הראשונה בספר בראשית. אלוהים מתעמת עם התהו ובהו, ומשתמש
בדיבור אמיתי לברוא עולם שהוא טוב. יש פה "שמאל הנכלל בימין", כלומר גבורה
בשירות האהבה הכנה. במקום הפתלוגיה הנוצרית הידועה של לחטוא ולהתוודות, או
לעמוד מנגד הרוע ואז להתוודות על כך, או סתם להתגדר בעולם הרוח ולהפקיר את עולם
המעשה, פיטרסון מתעקש שיש להיות גיבורים, לקבל אחראיות, גם ובעיקר כששאר העולם מסרב
לקבל אותה, ולעשות את המיטב לפעול למען האמת מתוך אהבה. פיטרסון יוצא שוב ושוב כנגד "נאיביות" בדבר עומק הרוע בנפש האדם, ומאיץ בנו לקרוא גם הזוועות הגדולות בהיסטוריה כדי לראות עד היכן דברים מגיעים, כדי לחיות כאדם בוגר. כפי שציין פרופ' יהודה ליבס, חוג מקובלי קסטיליה שבקרבם התגלה ספר הזוהר התגאו שלהם יתרון על מקובלי גירונה בכך שהם בקיאים בסוד "האצילות השמאלית", צד הקליפה, ולא רק בצד קדושה בלבד. לדעת עומק טוב הולך בד בבד עם לדעת עומק רע, ו-"ככול שהצדיק גדול יותר כך הוא יורד נמוך יותר", כדברי מוהר"ן מברסלב. יש בדרכו של פיטרסון סטייה גדולה מהחד-מימדיות וההיתממות הקדושה שאנו נוטים לחשוב עליה לגבי הנצרות ההיסטורית. אין כאן אתוס של גבר זועם כפי שטוענים הציניקנים,
אלא גבר אחראי ועמוק, המתמודד עם הרוע בעולם ובתוך נפשו, עם טראומות העבר שלו (פרק
9 על טראומה היה העמוק ביותר מבחינתי), וששואף להציל את הנסיכה שלו מהדרקון
שבתהומות. מכאן גם יחס אוהד לעולם הזוגיות והמשפחה והביקורת המפתיעה והמרעננת שלו
על זוגיות ללא חתונה (הדיבורים של השמאל שפיטרסון כביכול מעודד מיזוגניה הם טירוף נוראי.
כנראה שאי אפשר להציל בכוח אנשים שמסרבים בעקשנות אפילו לשקול להציל את עצמם). אמנם
אפשר להצביע על מקורות בתנ"ך ובמיתולוגיה, אך אינני בטוח כיצד החליט פיטרסון להתמקד
במוטיב הגבורה, מוטיב הנחשב בימינו לחשוד באופן מידיי אצל חוגים אינטלקטואלים
כ"רומנטי", ניטשיאני ונאצי, אבל כדבריו של הרומניטקן שלנו, הראי"ה, על ניטשה, ברגע שהדיבורים על
עוצמה וכוח מקבלים כיוון מוסרי ולא נשארים ברמה של כוח עיוור ואלים, הם הופכים לקדושה
עצומה, מתנאי הנבואה -"חכם גיבור ועשיר". במובן הזה פיטרסון מתקן בעולמנו
תיקון גדול, ומי יודע לאן זה יוביל.
תגובות
הוסף רשומת תגובה