סקירת ספר: "ניידים ונייחים, מאבקן של האליטות נגד הדמוקרטיה הישראלית", מאת גדי טאוב, בהוצאת שיבולת ספרים

"והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשיו... ובעיר ציון תהיה פליטה". (מתוך הפטרת פרשת וישלח)

דיון בעקבות ספרו החדש של גדי טאוב, "ניידים ונייחים - מאבקן של האליטות נגד הדמוקרטיה הישראלית", בהוצאת שיבולת הוצאה לאור.

ספר קצר זה (216 עמ') הוא ספרו הראשון של טאוב מאז עבר מהפך אישי והפך מראשי דובריו של השמאל הפטריוטי לאחד מן הדוברים הבולטים של הימין החילוני. אך כבר בגלגולו הקודם חיבר טאוב בשלהי שנות ה 90' את 'המרד השפוף', מה שממצב אותו כמבקר הוותיק, הרהוט והקולני ביותר מאז ועד היום כנגד הזרם הפוסטמודרני במחשבה המערבית וכנגד יישומו בתרבות התקינות הפוליטית ("פי. סי."). הוא ממלא בארץ את אותו התפקיד בדיוק שממלא בצפון אמריקה הגד השני בפיד שלי, הפסיכולוג האבולוציוני גד סעד שאף הוא העניק לנו לאחרונה רב מכר קצר נגד הפי סי בשם The Parasitic Mind. עוד נשוב להשוואה זו.בסקירה זו אנסה לא רק לתמצת את דברי המחבר, שגם ככה כתובים בשפה ישירה בהירה וכיפית, אלא גם להאיר מספר כיווני חשיבה שהמחבר לא הלך בהם, להשוות, להקשות ולתרץ, במטרה לקדם את הדיון החשוב הזה הלאה. כמי שעוקב די מקרוב אחרי ענייני הפי סי, כבר בראשית הקריאה היו לי 2 שאלות מנחות שרציתי לענות עליהם:

1. למה הם עושים את זה?
2. איך אפשר לגרום להם להפסיק?

התזה של הספר פשוטה למדי, ואת עיקריה גדי יורה כבר זמן רב על חיילי האויב במדור הדעות של הארץ. בקצרה: התרבות במערב (ואף מעבר לו. כסטודנט ללימודי הודו ידוע לי שגדי היה יכול לדבר גם על האליטה ההודית) מתחלקת ל"נייחים" ו"ניידים". הראשונים כמעט כל חייהם נטועים ותלויים במקום מגוריהם הפיזי והם אינם יכולים להעתיק את מגוריהם ועיסוקם למדינה אחרת. לכן הם פטריוטים ודואגים לאינטרסים מקומיים של בני עמם. לעומתם הניידים הם אליטה גלובליסטית שיכולים לעשות רילוקיישן בכל רגע ולהיות מתכנתים, בנקאים, מרצים, קולנוענים וכדו' בכל ארץ שירצו. הם עשירים, משכילים, מוצלחים (ביושר או שלא) וקבוצת ההתייחסות שלהם אינה בני עמם במדינתם אלא האליטות המקבילות בארצות הנכונות במערב. זהו הסבר אחד למה הם פועלים נגד בני עמם. הרי לכאורה השבטיות היא נתון ביולוגי שאפשר למצוא גם אצל להקות קופים או אריות, אז למה הם שונאים את בני עמם? התשובה היא שהשבט שלהם אינו העם שלהם אלא האליטות המקבילות עימם הם עובדים יומיום. אז למשל מדוע פעילים למען מסתננים מעלימים עין באופן מצמרר ממש מפשיעה אלימה של לקוחותיהם כנגד תושבי דרום תל אביב? אין להם אנושיות מינימלית? אז התשובה היא שאילי הון כמו ג'ורג' סורוס וממשלות אירופה מעוניינות בהגירה חופשית כדי למקסם רווחים מכוח העבודה החדש והזול , ולא אכפת להם כלל מהרס מרקם החיים של האדם הפשוט בארצות היעד (הרי סורוס לא ידרוך בשכונה של מהגרים לעולם). וממילא כיוון שהמימון ואופק הקידום של הפעילים בישראל תלוי לחלוטין בקרנות של סורוס ודומיו, אז הם ילמדו מהבוס ממי ראוי להעלים עין. ולכן למשל לאליטה המשפטית פשוט לא אכפת שאחוזים ניכרים מאזרחי ישראל מתעבים אותם ורואים בהם אויבי העם, כל עוד ימשיך לזרום כסף וכבוד מפטרונים ועמיתים מעבר לים.

טאוב מדגיש כבר בכותרת הספר שמדובר פה על עמדה אנטי דמוקרטית מובהקת, שאיננה מעוניינת לתת לעם ריבונות על גורלו. לשיטתם העם הם בבונים אלימים טיפשים ומסוכנים, ובלי האליטות שיצילו את הדמוס מעצמו מדינת ישראל/ארה"ב/הודו וכו' יפסיקו להיות "דמוקרטיה" ויהפכו לדקטטורה סטייל רוסיה, טורקיה ואיראן.
יש כאן א. בוז בלתי נתפס כלפי תבונתו ומוסריותו של כל אדם הגון שאינו שייך לאליטות הנכונות. ב. זלזול בעצם המורשת הליברלית בשמה הם כביכול מדברים. הרי אם "ליברליזם" עיקרו שמירה על זכויות הפרט וחופש מכפייה מצפונית, הרי שהאליטות מאמינות בכפייה ועוד איך כלפי מתנגדיהם הפוליטיים (אצרף למטה לינק לראיון חדש עם העיתונאית הבריטית קייטי הופקינס, כדי להראות עד היכן כפייה זו מגיעה. אחד הראיונות הכי פרועים ששמעתי מעולם). ואם החוק אינו מתיר להם לכפות אז למשפטנים בני האלמוות יש יכולת להשיג את רזי "המהות" וה"תכלית" ו"עקרונות השיטה" ובכוח כל אלה הם ייעצו, יפסקו ובסוף יצילו את העולם מן הבבונים, בטוב או במוטב. למעשה למען המטרות הנכונות השופטים הם לגמרי מעבר לטוב ורע, ורק שימוש באלימות פיזית מבדיל בינם לבין דיקטטורות אפלות. אך אל דאגה, האליטות לא מתנגדות לאלימות, אלא פשוט עושים לה מיקור חוץ למוסלמים, לבוזזים שחורים, מהגרים, כוחות יס"מ, שירותים חשאיים וכדו'. "הטוב" מוכרח לנצח.

אבל ביומיום אין צורך באלימות פיזית, ודי בצנזורה עקשנית לכל "שיח השנאה", כלומר מה שאינו פי סי, ובאיומים ממשיים להרוס לרעים את הקריירה. הפרק על הפי סי בספרנו מתאר בתמצית את שורשיה הרעיוניים של התופעה, ומביא דוגמאות משעשעות לצד כאלו ממש לא משעשעות (מפגת האיידס שהתפשטה מסן פרנסיסקו כי השלטונות וגורמי הרפואה לא רצו לדווח את האמת על המחלה כדי לא לפגוע בתדמית של קהילת הלהט"ב. בשלב הארוך של ההכחשה ההמלצות המקצועיות היו "להקפיד על ספורט ושינה נאותה"). לדעתי תרומתו הכי חשובה היא עמידה על היסוד המתמצת את לב הפי סי: החובה לשקר והאיסור לומר את האמת, אם כך מכתיב האינטרס הפוליטי של האליטות. לכן מותר יהיה לאילהאן עומאר ולבוזזים שחורים לייבא לאמריקה "תרבות סומלית" ולהמליץ לבטל כליל את המשטרה (!) ואילו מי שינסה להילחם בזה הוא גזען מעצם זה שהוא מבקר שחורים. העובדה שצמצום הנוכחות המשטרתית הביאה לעלייה דרמטית בנרצחים שחורים אינה מעניינת, כי אלו עובדות גזעניות. הפרוייקט של הפי סי הוא פרוייקט נרקסיסטי לגמרי שעיקרו טיפוח תדמית נכונה של עזרה למקופחים, גם עם בפועל אתה אשכרה הורג אותם.

אז לשיטתם, ממה בעצם הם מגינים עלינו? מי האויב של הניידים? טאוב עונה: הלאומיות. ויש לדייק פה - לא הדת ולא "גזעים נחותים" (כפי שיטען אבישי בן-חיים) למרות שאליטות אלה הם בחלקם גזענים כבדים ("מבחן בוזגלו" של אהרן ברק. "מסעודה משדרות" של אלכס גלעדי) וכמעט כולם אנטי דתיים ביותר, הלאומיות היא האויב הראשי. אנשי שמאל דתי הם בסדר אצלם כי הם לא לאומיים מאד, ומזרחים שמאלנים הם מיצג אקזוטי שראוי להשתעשע בו כדי שיוכלו מתישהו להעביר את המזרחים כולם למחנה האור. החרדים למשל הם לא האיום הגדול, אלא המתנחלים. גם אם החרדים שונאים גוים, אין להם פרוגרמה פוליטית לאומית מעבר לעיסוק נרקסיסטי בפלפולים, אז מבחינת האליטות ראוי לנסות לקנות את מנהיגיהם (כן אבישי, שיילוק!) כדי שיאפשרו להתעלל בלאומיים. הגם שבג"צ משרת בחפץ לב תביעות אנטי דתיות סהרוריות ממש ("הדרת נשים" במופע של הזמר החסידי מוטי שטיינמץ (!), או תביעות של מוכי ירח ב'פורום החילוני' לטהר את תוכניות הלימודים החילוניות מכל זכר למסורת היהודית), אלו אינם המנה העיקרית אלא קינוח בלבד. ויש לשאול: מדוע הדת אינה האויב הראשי? הרי יש בארץ חיי דת תוססים והדתות מתנגדת למתירנות מכל הסוגים, כלומר לליברליזם קיצוני. לדעתי התשובה היא שאת ההלכה אפשר לתחמן, אבל הלאומיות היא הכלל הגדול שהכל תלוי בו. אם הם יחסלו את הלאומיות היהודית אז לדעתם ממילא יפלו בקלות כל המבצרים האחרים. וכך למעשה גם באמריקה הנוצרית.

נחזור לשאלה שלי: למה הם עושים את זה? מעבר לאפשרות של אידיאליזם תמים במיוחד, היו לנו 2 תשובות:

1. כי זה מקדם את האינטרסים שלהם בתחומי הכוח הכסף והכבוד.

2. כי חלקם באמת ובתמים ברבריים, ותפיסת העולם הזאת היא היחידה שתיתן להם לממש את הרצונות הברבריים שלהם במדינות המערב. אלו יכולים להיות ברבריים מיובאים מן העולם השלישי, או מקומיים חסרי כל חינוך ותרבות, לוזרים שלוקחים את הריק הערכי ויצר ההרס שהם שקועים בו ומנסים להפוך אותו לפרוגרמה פוליטית. למרבה הצער רוב הברבריים משני הסוגים כנראה אינם ברי תקנה, בוודאי כאשר הם מסמנים חלקים גדולים מן הציבור הנורמיטיבי כאויב שיש למגר.

אז על סיבה 1. יש להקשות מהתפתחויות של העת האחרונה ממש: האם הפי סי אכן רק משרת אינטרס כלכלי? או שייתכן שאצל סוג מסוים של אנשים הוא תחליף לדת, ואת מצוותיו יש לקיים גם במחיר הפסד כלכלי? ג'ונתן היידט כבר טען לפני כמה שנים שה"צדק החברתי" היא דת פרימטיבית שמספקת לצעירים שהתנערו לגמרי מן הדתות העתיקות והגבוהות את היצר הדתי שקיים אצל כל אדם. (לינק למטה לסרטון). כעת מתחילים להופיע מקרים בהם הייטקיסטים לוחמי צדק חברתי מנסים להכריח את החברות שלהם לבצע התאבדות עסקית בשם ערכיהם המקודשים. זה התחיל מזמן בתלונות של עובדי גוגל נגד חוזים שמנים עם כוחות הביטחון האמריקנים, וממש לאחרונה הגיע לשיא מטורף במאבקם של עובדי ספוטיפיי נגד ג'ו רוגן (הפודקאסט הפופולרי ביותר בעולם. חוזה של 100 מיליון $), והמשיך בעובדי הוצאת פנגווין נגד הספר החדש של ג'ורדן פיטרסון (הקודם שלו היה הספר הנמכר ביותר שכתב אדם קנדי אי פעם). אז האם ייתכן שזה לא כלכלה, אלא יצר דתי פונדמנטליסטי? האם זה מקרה שיהודים מתבוללים הם הראשונים להירשם לדת הזאת כמו שהם ממלאים את אוכלוסיית הכתות בארה"ב? לדעתי יש פה גם משהו מטאפיזי - ואנטישמי - מעבר לאינטרס פשוט. סוג של מגדל בבל שמורד באלוהי התנ"ך ובשוביניזם הלאומי הפטריארכלי שלו וכו וכו. נלחמים כנגד האמת כי "ה' אלוכיהם אמת", ו"אמת" היא גרסה מחולנת של אלוהים. טאוב אכן מקשר בכמה מקומות בספר בין הפי סי לנצרות (החלש צודק תמיד, והאהבה אליו היא ללא תנאי, גם אם צריך להגיש את הלחי השנייה.) ומעניין לדעתי לבחון גם את הקשר לברבריות פגאנית דיוניסטית. אולי לב העניין פה הוא השנאה לאתוס של אחראיות אישית? שלכל אדם ולכל אומה יש ייעוד כפי תיארו הדתות מימים ימימה והם עתידים לתת עליו דין וחשבון, וכל הפוזות והאיתותים לא יקנו מחילה, כי לא ישו ולא אף אל אחר לא ימחל לאדם שלא חי חיים אחראיים.

הסבר נוסף עלה אצלי בעקבות שני ספריו הראשונים של היידט ( The Happiness Project, The Righteous Mind .טרם תורגמו לעברית). אולי ה SJW הם חולי נפש? אולי הסובייטים צדקו ויש אידיאולוגיות שהן מחלות נפש? אז יאמרו לנו הפסיכולוגים שלא, כי האנשים האלה מתפקדים כהלכה. אז אני אשאל: באמת? האמנם? תעקבו קצת אחרי פעילים רדיקלים ותגידו לי מה רמת התפקוד שלהם. יש להם עבודה? ילדים? מערכות יחסים יציבות? כמה פעמים הם השתתפו בביזה? אבל האמת שלא ברור לי לאן הטיעון הזה מוביל. הרי כדורים לא יגרמו לאנשים לא לבחור באובמה, אבל לדעתי זה הסבר ראוי בהחלט להרבה מהמנהגים הכי תמוהים של הרדיקלים. זה אינטואטיבי לגמרי לצופה בלתי משוחד.

וכאן לשאלתי השנייה: איך לעצור את הטירוף?

אז פה כדאי להשוות את גדי שלנו לגד סעד הגדול (הלוואי ויותר ישראלים יעקבו אחריו גם). גדי האשכנזי רוצה דמוקרטיה ומבחינתו דמוקריטיזציה = מאבקים משפטיים ופרלמנטריים נגד האליטות, כשהאויב הגדול שלו הם המשפטנים האנטי הלאומיים. לעומת זאת גדי המזרחי נמצא במסע לחיפוש האמת המדעית והוא רוצה בעיקר חופש לחקור את האמת ולדווח עליה ולהתנגד לשקרים. וכפרופסור יהודי יליד ביירות האויבים הגדולים שלו הם האקדמאיים והמוסלמים, שני האיומים החמורים ביותר על החופש במערב לדעתו. בניגוד לגדי שלנו יש לו מעט מאד סבלנות לדיונים מופשטים בהגות של פוקו או באטלר. מבחינתו הכי כדאי פשוט להוכיח שהעמדות שלהם הם נגד המדע (בצירוף מקרים מצחיק נורא הוא נתן שיחה כזאת במשרדי גוגל כמה שבועות לפני שהתפוצצה פרשת גיימס ד'אמור. יש ביוטיוב), כי הרי זאת שפה שההמון מאמין בה, ואז לדון איך לחסל את הדעות האלה בפועל. אמנם טרם השגתי את ספרו, אך כעוקב קבוע העצות שלו הן 2:

1. פיתוח אתוס של רדיפת אמת ושל אומץ. אם אתה תתעקש על האמת, תתעקש לא לשתוק ולא להיכנע, אז אחרים יצטרפו ותהיה מהפכה. לא להיות ממלכתיים, לא מנומסים (הרי נימוס בימינו זה מיד פי סי) ולא להתפשר. להילחם חכם, חזק ולהכות באויב עד לוידוי הריגה (המטפורי בלבד). זה יהיה קשה לשמרנים רבים אך "ארור עושה מלאכת ה' רמיה, וארור מונע חרבו מדם" . לא להיות בני בגין. לא להיות נתניהו. מה שצריך הוא מדי פעם להיות בוטים ותופקניים כטראמפ, מינוס השקרים ומינוס הסקס. בוא נראה איך זה יתקבל.

2. אמנות. גדי האשכנזי נוגע בזה בפרק האחרון בספר, אך לא מגיע לכדי המלצה לעשות אומנות אנטי פי סי. הוא בעיקר חושד שהם יחסלו כליל את האמנות החופשית. גד המזרחי לעומת זאת הוא לא איש של דרמה אלא של סאטירה, והוא טוב בזה. בספרו החדש הוא מסווג את סוגי הפי סי כמחלות נפש ("תסמונת מונכאוזן", "תסמונת טפילת היען" וכדו'), וכמדיניות הוא מאמין שהשפלתם של המשוגעים האלה היא הדרך הנכונה לפוצץ את הבלון. לדעתי חשוב מאד לעשות אמנות כזאת.

3. וזה מתקשר לאופן האחרון של המלחמה, שלצערי ספרנו לא נגע כלל. דמוקטיזציה = הפרטה וביטול המשק הריכוזי. לי ברור שהחזית הראשית שיש להילחם בה היא ההפרטה ופתיחת השוק הישראלי. למשל שוק התקשורת. ברור לי שבשוק חפשי רוב התעומלנים של גלצ יחזרו מהר מאד לגודלם הטבעי. מי שירצה אמנות "לא תקינה" יקבל אותה ללא חשש. או שוק הההשכלה הגבוהה: למה כיום אפשר לקבל מרצים פרטיוטים רק בקורסי העשרה של 'קרן תקווה' או 'המכללה למדינאות' וכדו? אולי צודק עוז אלמוג בספרו האחרון ועתיד האקדמיה הוא ביטול התארים במתכונתם הנוכחית? ואז אפשר יהיה לקבל איזה מרצים שרוצים כמנה עיקרית ולא קינוח. וכמובן יש לשבח את הדיקטטור הנורא ויקטור אורבן שחתך את כל המימון הממשלי ללימודי מגדר בארצו. אלו פקולטות אנטי מדעיות במפגיע, ומי שרוצה את זה שתעשה את מחוץ לאוניברסיטה בכספה הפרטי. (ופה אני חולק על מאמרו האחרון של דני אורבך ב'השילוח'. מדובר בטיפוסים מסוכנים שהורסים החברה בכל מקום שהם מגיעים. אני מעדיף להיות קשוח מדי ולקבל צקצוקים ולא רך מדי ולקבל חקיקה מטורפת פרי יוזמתם). מי ייתן יותר ויותר הפרטה באקדמיה ופחות ופחות שפיכת כסף על תמהונים מסוכנים. צריך גם להפריט את המערכת החינוך שפקידיה ניזונים מאותה הביצה. ועוד ועוד על זה הדרך. להבנתי, בארצנו הסוציאליזם הוא המשען העיקרי של הפי סי, ולי ברור שבניגוד לארה"ב חברות פרטיות לא ימהרו לכרוע ברך לכוחות האלה, וככול שיהיו להם פחות מנופי לחץ כך ייטב לכולם. אז החקיקה שגדי שלנו רוצה היא כנראה הכרחית, אך בתווך הארוך החופש והאומץ הם התרופה ולא החקיקה. אני לא רוצה מפא"י ימנית.

אפשר היה להאריך עוד בהפעות הביזאריות של פולטיקת הזהויות בארצנו (אם בתיאוריה של אב"ח הרב עובדיה זצ"ל מקביל לאדווארד סעיד ימ"ש אז דרעי מקביל לערפאת? האם החרדים הם מדוכאים תאבי חופש או בעד פי סי משלהם, פי כמה יותר חזק?), אבל הארכתי די.

לסיכום: ספר מצוין, יש להמליץ לשוחרי האמת והדעת ובעיקר לכל הסטונדטים הצעירים והתמימים שעלולים ליפול קרבן לרדיקל שיק האקדמי. חזק ואמץ גדי, הצלחתך היא נצחון הציוויוליזציה. (