מאמר: האינטרנציונל הדתי לאומי - על שמרנות גלובליסטית (טויטה)

 

האינטרנציונל הדתי לאומי

"ושם בארצו של פרסטר ג'ון ישנם חפצים שונים ואבני חן לרוב, כה רבים וכה גדולים עד שאנשים מכינים מהם מגשים, צלחות וכוסות. ושם פלאים אין מספר, לא יכילם הספר... וכשהקיסר פרסטר ג'ון יוצא לקרב נגד אצילי ארץ אין לצבאו דגל זולת שלשה צלבים מזהב פז, משוקעים באבני חן, הנישאים כל אחד במרכבה משלו. וסביבותם חונים 10,000 אבירים ו- 100,000 אנשי חיל ההולכים רגלי, כולם ערוכים בשורות לקרב, כנהוג בארצות שלנו".

מתוך: 'מסעותיו של סר ג'ון מנדוויל', 1366, אנגליה (תרגום חפשי)

 

אמנם עשרת השבטים האובדים בארץ אשור טרם התגייסו בהמוניהם לצה"ל, אך במאמר זה ברצוננו לבחון ברית מסוג אחר עם עמי המזרח: ברית גלובלית של שמרנים, או אם תרצו – ייסודו של "אינטרנציונל דתי לאומי". ברצוננו לבחון האם וכיצד ניתן לשנות באופן דרמטי את מאזן הכוחות במלחמת התרבות בין שמרנים לפרוגרסיביים בארצות המערב בעזרת גיוס המוני של חיילים חדשים מן המזרח.  ניתן להרחיב את הטענות שלנו לכל העולם המתפתח, ובמיוחד דרום אמריקה, אך כדי לא להתפרס יתר על המידה נדון בעמי המזרח ונסתפק במספר הערות קצרות על שאר העולם המתפתח.

---

x

 

בדרך כלל כשמדברים במערב על פיתוח היחסים עם המזרח, מדברים בעיקר על פיתוח קשרי מסחר ועל בחינת מאזן הכוחות הגאופוליטי-צבאי המתהווה. לא בזה יעסוק המאמר שלנו. ברוצננו להתמקד באפשרות לפיתוח קשרים תרבותיים וזרימה גלובלית של חכמות ומסורות עתיקות, ובעיקר באפשרות ליצירת סביבה עולמית מודרנית שתהא נוחה לגורמים שמרנים מוקירי מסורת באשר הם. אין בכוונתנו לזלזל לרגע אחד באפיק המדיני-כלכלי. אדרבה, ללא בסיס חומרי מוצק לא תיתכן תרבות ברמה גבוהה. ההתגדרות הגאה בחיי דת ומסורת תוך התבוססות בעוני ובנחשלות הם הערובה המושלמת להפיכת התרבות השמרנית למשל ולשנינה בפי כל, בבחינת "חכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים". כמו כן, תרבות גדולה שאיננה עוסקת במדינאות, תישאר בועה מקומית במקרה הטוב, ובמקרה המצוי יותר תיכבש יום אחד בסערה על ידי שחקנים אסרטיביים ממנה. אך כמו בסיפור הבודהיסטי העתיק על עני שקנה כיכר לחם ועציץ עם פרח כדי שיהיה לו גם איך לחיות וגם בשביל מה לחיות, ברצוננו לעסוק גם בשאלה "בשביל מה?". לנו כשמרנים נראה שמודרניזציה גלובלית מלאה שתמחק את הערכים הממלאים את חיינו במשמעות, ותשאיר אותנו בחברת שפע המתנהלת לפי תכתיביהם של טכנו-ברברים תהיה ניצחון עם טעם מריר מאד. לצד המאמץ החשוב להוציא את העולם השלישי מחיים של דלות אכזרית, מוטל על העולם הראשון, ועל שומרי המסורת שבו בפרט, להרים מדי פעם את הראש ולהסתכל גם על התמונה הגדולה הכרוכה בעיקר בשאלת התרבות.

מהי ה"שמרנות התרבותית" עליה אנו מדברים? מהם ערכיה, מיהם נושאי דגלה, ומיהם אויביה? ישנן מגוון אפשרויות מה לכלול ב"חבילה" השמרנית. אין לנו כוונה להיכנס להגדרות פילוסופיות מופשטות שאינן עיקר עיסוקו של מאמר זה, אך בהכללה גדולה נוכל לומר שברצוננו להתמקד בתפיסה תרבותית המאמינה שישנו "סדר טבעי" לתרבות ולמבנה החברתי, וישנו ערך מיוחד לשמר את הסדר הזה ולהיאבק עליו.  סדר זה נשען על אמיתות (אנושיות או אלוהיות) נצחיות המתגלמות הלכה למעשה באופנים שונים בעידנים המתחלפים של ההיסטוריה, אך בסיסן איתן בטבע האנושי, ולכן כל שינוי גדול ומרחיק לכת מדי במוסדות אלה הוא מתכון לאסון. כאמור, ניתן להציע מספר המשגות תיאורטיות לרעיון זה למן תפיסת "החוק הטבעי" בתורת המשפט, דרך מושגי הפילוסופיה השמרנית מיסודו של אדמונד ברק, ועד לתפיסות דתיות או אפילו מיסטיות על האדם הנברא בצלם אלוהים וב-"דוגמא של מעלה", אך במאמרנו זה ברצוננו להתמקד בקריאת כיוון במישור המעשי ולא בבניית תשתית פילוסופית תיאורטית. לפיכך אנו נתמקד במספר מצומצם של ערכים, שהם לטעמינו אבני בניין יסודיים בשמרנות התרבותית, שכל עניינם הוא השמירה על הסדר הטבעי של החברה, ומאבק פעיל נגד אויבי סדר הזה. ואלו הם:

1.   חיי משפחה יציבים ושמרנות מינית.

2.   חיי דת פעילים

3.   חיי קהילה

4.   תמיכה בלאומיות

5.   התנגדות להנדסה חברתית

6.   התנגדות עקרונית ופעילה למשטר התקינות הפוליטית ונגזרותיו בחיים הציבוריים

 

רשימה זו מבוססת על ערכים שבישראל אינם בהכרח נחלתם הבלעדית של הימין, אך נדמה שזה פשוט מדגים לנו כמה חלקים לא קטנים בשמאל בישראל הם בעצם שמרנים תרבותית במינון זה או אחר. די בגיחה קצרה למחוזות השמאל האירופי כדי להיווכח מיד שערכים הנ"ל משוקצים בעיניו מכל וכל, והוא משקיע מאמצים כבירים כדי לקעקע אותם ביבשת אירופה וברחבי העולם כולו.

בחברות מסורתיות בעבר ובהווה ערכים אלו הם חלק מהסדר הטבעי של הדברים, ואין אפשרות לקרוא עליהם תיגר, גם אם יימצא מי שיחפוץ בכך. קובעי מדיניות נטו פעם לחשוב במסגרת פרדיגמה שכונתה 'פרדיגמת החילון'[1]. פירושה היה שתהליך המודרניזציה והמעבר מהחברה המסורתית לעולם המדינות המפותחות מעכל אט אט, או אפילו מהר מהר, את היסודות התרבותיים המסורתיים עד להתייצבות על קונצנזוס חילוני בעל עמדות תרבותיות מתירניות. אך נדמה שבמציאות הממשית זאת הנחה שגויה, לפחות חלקית. כפי שלימד אותנו הסוציולוג ש.נ. אייזנשטדט, ישנן דרכים מגוונות להיות מודרני. אמנם ברור לכל בר דעת שאין אפשרות לשמר בצורתו המקורית את עולם הערכים השבטי, הכפרי והקדם המודרני בתוך חברה עירונית, מתועשת ומלאת פיתויים ואפשרויות שלא נודעו בכפר או בשיכוני הפחונים, אך המחשבה שמודרניזציה תוביל בהכרח לאורח חיים חילוני בנוסח המערב אירופי כבר התבררה בימינו כשגויה.

אם נתבונן קודם כול בעולם המערבי ישנם כיסים משמעותיים של אנשים בעולם המפותח שבוחרים מרצונם בחיי דת ומסורת ובשמרנות תרבותית בצורות שונות. הדת שלהם כבר אינה הדת של העולם הקדם מודרני, אלא אדפטציה עדכנית שלה, המאפשרת להם להיות בעת ובעונה אחת אזרחי העולם החדש מחד ואנשים המשמרים חלק מערכי העולם הישן מאידך. בעולם המערבי מדובר לרוב בקבוצות המזוהות כ"ימין דתי" או "נוצרים פונדמנטליסטים"  (לצד מספר חברות מיעוטים שמרניות המתגוררות במערב ומתערות בו במידות שונות של הצלחה). אנשים אלו חיים במערב תוך התמודדות עם סביבה חילונית עוינת, עולמות של תקשורת ובידור הלועגים תכופות להם ולכל היקר להם, וארגוני חברה אזרחית המתנכלים להם ללא הרף דרך מערכות המשפט. אך בעובדות היסודיות אין לטעות: מדובר במאות מיליוני אנשים אזרחי המערב המפותח והחילוני, אך בעלי מחויבות עמוקה לתרבות שמרנית ודתית. אין לדעת עוד כמה דורות תשרוד אמונתם מול הגלים הסוערים שמייצרת תרבות הרוב, אך במדינות שונות בדרום אמריקה (ובאפריקה, אך שם מדובר בארצות הרבה פחות מפותחות) כוחות אלו נמצאים כיום בנסיקה מטאורית ואין סיבה לחשוב שתופעה דתית זו תיעלם בעתיד הנראה לעין.

אך גם בעוצמת המאבק התרבותי העולמי אין לטעות. התרבות השמרנית בעולם כולו  אכן נמצאת כיום במאבק עז והרה גורל. אויביה הם רוב מניין ובניין של החברה הגבוהה במערב הרואה בה איום על הסדר העולמי הליברלי. איום לא פחות חמור מגיע מהתרבות הפופולרית והנמוכה של המערב ופיתוייה הוולגריים. עם המצאת האינטרנט והטלפון החכם, כמעט כל אדם בעל משאבים מינימליים גם בארצות השמרניות ביותר בעולם, יכול לבחור לחשוף עצמו ל"כל דבר אנושי", מספרות כפירה פילוסופית או דתות ממרחקים ועד לסדרות טלוויזיה המציגות לראווה עולמות שערורייתיים לחלוטין מבחינת המוסר המסורתי. תופעות אלו כבר נותנות את אותותיהם בחברה הדתית בכל העולם, וברור מכל הסקרים הרלוונטיים [2]שכמעט בכל העולם הדור הצעיר היום הוא פחות דתי ופחות שמרני מאבותיו. הדבר מתבטא הן בירידה בהשתתפות בחיי דת פעילים, והן בירידת קרנה של מוסד המשפחה ובאימוץ (לעיתים שקט, אך) גובר של תופעות של מתירנות מינית, ובאופן כללי בהתקרבות אל עבר הנורמות של העולם חילוני, גם אם אין מדובר בחילון מלא.

 

השמרנים מזעיקים תגבורת

וכאן נכנסות לתמונה תרבויות המזרח. אמנם בלתי אפשרי ולא רצוי לדבר על "המזרח" על שלל תרבויותיו כגוף אחד, אך אנו ננסה לגעת בקצרה במספר תרבויות שיש בהן כדי להדגים את הטיעון העומד בבסיס קריאת הכיוון שלנו, והוא: שצירוף החברות המזרחיות לקביעת סדר היום התרבותי העולמי יוביל לערעור ההגמוניה העזה של הכוחות הפרוגרסיביים המערביים, ובתמרון נכון הדבר יוביל להישגים שמרניים בכל חזיתות הקרב, הדתי, התרבותי, המשפטי והתודעתי. אנו נתייחס הן להזדמנויות האפשריות, והן לבעיות, ואף הסכנות העולות ממהלך כזה.

 

הודו

מדובר במעצמה עולה (באיטיות, אך עולה) שכוחה הוא קודם כל באוכלוסייתה העצומה. במישור החומרי מדובר במדינה שחרף מאמצי הפיתוח הגדולים של השנים האחרונות עדיין נמצאת ברובה במצב קדם מודרני. ובכל זאת, ראוי לציין שמדובר במדינה שיש בה גם מספר משמעותי של אזרחים משכילים ביותר גם בסטנדרטים מערביים[3] . כמו כן מדובר במדינה עם מסורת עתיקה ורציפה של תרבות אינטלקטואלית מגוונת מאד, הן בתחומי הדת והפילוסופיה, ובמידה פחותה גם בתחומי המדע המדויק.

הודו היא המדינה הדמוקרטית הגדולה בעולם (גם אם פירושו המדויק של המושג במקרה זה שונה לא מעט מן המוכר במערב) ובשנים האחרונות עלתה לשלטון מפלגת ה BJP הלאומית-הינדית. אם להשתמש בהקבלה לחלוטין לא מדויקת לישראל, מפלגה זו היא מפלגה של "ימין מסורתי/דתי". מפלגה זו הינה התגלמות של הרכבה עדכנית של לאומיות הודית עם דת הודית, תפיסה המכונה 'הינדוטבה'. אין זה המקום לדון בדקדוקיה של שיטה זו, אך לענייננו נציין שמדובר בשיטה הנמצאת הרחק ימינה ביחסה לדת וללאומיות, במפלגה שרוב מצביעיה הם אדוקים, בעלי יחס קנאי כלפי העולם המוסלמי, ושונאים שנאת מוות את ה"אליטות הישנות" השמאליות ההודיות שלשיטתם מכרו וממשיכים למכור את הודו, את כבודה ואת מורשתה, למערב ולמוסלמים בעת ובעונה אחת. תיאור תמציתי זה הינו מספיק כדי להבין שייתכן שיתוף פעולה פורה בין שמרנים בישראל ובמערב לאלו ההודים לא רק במישור הכלכלי, והמדיני-צבאי, אלא גם במאבק כנגד התרבות הפרוגרסיבית המערבית.

וכמובן שאין זה מאבק שלילי ואגרסיבי בלבד. לתרבות ההודית יש אוצרות רוח אמתיים בתחומי הספרות העתיקה והמודרנית, המוזיקה, אומנויות הבמה ועוד, והפרייה רוחנית אמתית הינה האינטרס הסופי והעליון של שוחרי רוח ודעת אלוהים בכל תרבות שהיא. במלחמת התרבות של היום יש לדעתנו פתח לתקווה גדולה שחשיפה לתרבות גבוהה מן המזרח תוביל לשחרור מסוים של האליטות המערביות מאחיזת החנק הרוחנית של התרבות האירופית השוקעת.

 

אך יש לדקדק בתנאים לברית כזאת. ראשית, נדמה שאין לאנשים ישרי דרך במערב רצון לבלום ליברליזציה רצויה בתרבות ההודית, וכל הבעיה מתחילה בליברליזיציית יתר. וכי אדם מערבי יכול באמת שלא להתקומם כנגד מעמדה הנחות של האישה ההודית, גם בין כתלי בתי המשפט הרשמיים של המדינה? וכי אפשר להעלים עין ממקרי הרצח על רקע נישואים מחוץ לקאסטה או מלינצ'ים תקופתיים של המון זועם באדם הנתפס סוחר בבשר בקר? תהליך הליברליזציה התרבותית הוא בלתי נמנע ככול שהודו תתפתח, והמטרה של השמרנים במערב צריכה להיות בעיקר לשמר את מה שנראה לנו כיסודות השמרנים החיוניים לחברה, שהם אלו הנמצאים תחת מתקפה במערב. אין לנו כל עניין בשימור הפראות והפרימיטיביות של העולם הקדם המודרני, אלא במיגורו. כל מה שבאנו לטעון במאמר זה הוא שייתכן מעבר בין ערכי העולם המסורתי הקדם המודרני לעולם ערכים מודרני אך שמרני מבחינה תרבותית, ולשם צריך לכוון.

האם באמת ייתכן מעבר משלב התזה של שמרנות קדם מודרנית לשלב הסינתזה של שמרנות מודרנית בלי מעבר ארוך דרך שלב הביניים של האנטיתזה הליברלית ה"שמאלית" בצורתה המהמערבית על כל הריקבון שבה? זאת שאלה שרק ההיסטוריה תיתן לה את התשובה, אך ניתן לבסס תקווה כזאת על מספר נקודות: א. כפי שכתב בהרחבה הסוציולוג אייזנשטדט, ישנן צורות שונות של חיים מודרניים. עמים שונים יכולים להיות שמרנים יותר או ליברלים יותר באופיים השורשי מאשר אחרים, דתיים יותר או חילונים יותר וכדו'. כבר הוכח בבירור שהמודרניזציה אינה מסלול חד כיווני ידוע מראש אל עבר תרבות מערב אירופית. ב. תהליך המודרניזציה המתרחש כעת במזרח מתרחש לאחר שנים ארוכות של חיים מודרניים במערב לצד ביסוס תיאורטי ומעשי ארוך שנים של שמרנות מודרנית. ברצוננו לטעון ששיתוף פעולה יעיל בין השמרנים במערב למנהיגי העולם המתפתח במזרח יוכל גם "לרכך את הנפילה" ולמתן משמעותית את השלב הליברלי של ההתפתחות התרבותית ואת תופעות הלוואי הקשות שלו, ולחסוך לארצות המזרח שנים ארוכות של ניסויי ותהייה חברתיים על ידי הנגשת האפשרות של אורח חיים שמרני ומודרני.

 

עניין נוסף הוא שאלת האליטות. כפי שכבר רמזנו, מרבית מוקדי הכוח במדינה ההודית עדיין נמצאים בידי האליטות המרקסיסטיות הישנות. אנשים אלו מהווים את סוכני התרבות הגדולים בספרות ובקולנוע ההודים, ולא פחות חשוב באליטות שבתפוצה ההודית רבת ההשפעה (למשל בעמק סיליקון). כשם שיצירת תרבות שמרנית גבוהה במערב היא שחייה כנגד הזרם, כך גם בתרבות העילית ההודית, גם אם שם מרבית האוכלוסייה שמרנית מאד.

ולבסוף, עניין הזרות. התרבות ההודית האלילית והמזרחית היא זרה ביותר לרוב המערביים, ותידרש שאר רוח גדולה מצד שמרנים דתיים במערב כדי לשתף פעולה באופן הדוק עם אנשים בעלי תרבות זרה כל כך. יש לקוות שהאינטרס המשותף בשמרנות תרבותית יגבר על חילוקי הדעות התיאולוגיים והתרבותיים הפרטיקולאריים. אוניברסליזם דתי אינו אמור זר לתרבותיות המאמינות  ש:"הלוא אב אחד לכולנו, הלוא א-ל אחד בראנו".[4]

 

ארצות האיסלאם

ארצות האסלאם הינן כ -50 במספר, במרחב גיאוגרפי עצום. אך נדמה שלענייננו רב המשותף לרובן הגדול מאשר המפריד, ואנו מקווים שיסלח לנו על שאיננו מציינים כאן את החריגות המעטות לטובה.

למעט יוצאות דופן ספורות בקטגוריות שונות, מדובר במדינות שהן:

לא מתועשות, לא משכילות, לא ליברליות, אנטי מערביות, ודתיות או דתיות מאד. יש להדגיש שטרם נוצר בעולם המוסלמי כולו מודל של אסלאם המיישב בין דת למודרנה, וכל מוסלמי אדוק חי בעל כורחו או בעולם קדם מודרני או בעולם רווי בסתירות בלתי מיושבות. נשאלת אם כן השאלה - האם יש כאן בעלי ברית אפשריים לשמרנים במערב?

התשובה הפשוטה היא שקשה לכרות אפילו ברית נקודתית עם גורמים שמרניים המצהירים על כך שהם נמצאים במלחמה במטרה לכבוש אותך ולחסל את תרבותך. ויש לדייק - אין כוונתנו לכל האוכלוסייה  או אפילו לממשלות של המדינות המוסלמיות (שלהן נגיע תיכף), אלא למנהיגים השמרניים - כלומר הדתיים. בארצות האלו הממסד הדתי הוא בעיקרו גורם אפל השואף לאלימות ואנרכיה. כמובן ישנן דמויות יוצאות דופן בולטות לכלל הזה, אך עמדות דתיות נאורות אינן סגולה לאריכות ימים בארצות אלו. כפי שסיכם פעם הרב מנחם פרומן זצ"ל מפגש עם מנהיג דתי חשוב מאחד מארצות ערב: "הוא אמר לי שאני צודק לגמרי, אבל אם הוא יגיד את זה בתקשורת במדינה שלו הוא ייהרג בוודאות".

ואף על פי כן: למרות שקשה  מאד לנהל דיאלוג כלשהו עם גורמים כה ריאקציוניים, אלימים ולא יציבים, גורמים אלו חיים וקיימים, ומייצגים קהל גדול הן בארצותיהם והן בקרב מהגרים בארצות המערב. כול מפעלו הפוליטי האקזוטי והנוגע ללב של הרב מנחם פרומן זצ"ל היה מושתת על ההנחה שהפתרון להתנגשות הציוויליזציות בין האסלאם למערב תלוי בדו שיח בין דתי בין "פרימיטיביים" כלשונו, כלומר בין מאמינים מערביים ומוסלמיים מתוך הבנה שהאויב הגדול ביותר למסורת אינה דת אחרת, אלא רוחות המתירנות והניהיליזם החילוניות. באופן שאולי לא נעים להודות בו דווקא הפוטנציאל האלים של המוסלמים הוא זה שגורם לשיתופי פעולה סביב ערכי המשפחה והמסורת להיראות כפתח מסקרן להבנה בין תרבותית.

אלא ששיתופי פעולה בינדתיים כאלו טרם הבשילו בקנה מידה גדול. אפשר לכול היותר להצביע על הצלחות מקומיות שכמעט כולן מתרחשות אך ורק על אדמת המערב. נכון להיום עדיין נשמר הכלל שבעלי הברית הטבעיים של המערב בארצות האסלאם הינם המיעוט הליברלי, הפרגמטי, והלא-אדוק, בעיקר בחוגי ממשל. כל ניסיון "למצוא אחים מוסלמים" תלוי באופן בלתי נמנע באפשרות לרפורמציה פנימית באסלאם שתיישב את הסתירות בין חיים מוסלמיים לחיים מודרניים באופן שיאפשר לארצות אלו לצאת מנחשלותם החומרית והרוחנית.

 

בזמן האחרון ממש ישנה פריחה בקשרים הדיפלומטיים בין ישראל למדינות ערב, שלום שהגיח דווקא מכיוונם של המנהיגים הפוליטיים בארצות מפרץ, ולא הדתיים. מנהיגים אלו שחלקם צעירים ונמרצים מכל מה שהיה מוכר בעבר, נוקטים קו של פיוס עם המערב ולא פחות מהפכני מכך עם מדינת ישראל. מדובר בהתפתחויות שבמונחים יהודיים צריך להגדירן כעמוק בתחום משיחי[5]. כישראלי, מחמם את הלב לראות ערבים נוטשים את השנאה ואת האידיאולוגיות של טירוף רצחני שהעולם הערבי שקע בהם במשך שנים ארוכות. מוקדם לדעת מה ילד יום בתחום זה. יש פה פערי תרבות שהם באופן אובייקטיבי עצומים, בתרבויות שבטיות שאינן ממהרות להשתנות, ולעת עתה אף אינן יודעות כלל כיצד להתחיל ליישב בין אורח חייהן לתביעות העולם המודרני. אמנם כבר נצפו ביקורים של רבנים (בעיקר מארה"ב) בארצות אלו, אך כאמור, הממסד הדתי הוא דווקא הצד הבעייתי, וטרם ברור עד כמה יבחר ללכת יד ביד עם השלטונות. הם לא בדיוק לא יכולים לסרב לבקשות הממשל, אך אם בחדרי חדרים הם אכן מתנגדים למערב ולישראל, אך אין לצפות למערכת יחסים אמיתית עימם. להבנתנו היחס בין הדת למודרנה עומד בלב הסכסוך שלנו עם ארצות האסלאם, ובלי טיפול בסוגיה זו גחלי השנאה ימשיכו ללהט בסתר.

יש לומר בקול ברור שיש יסוד תורני חזק לטענה שלעם ישראל ישנו תפקיד מכריע בלימוד דרכי עובדת הא-ל לאומות. יתר על כן, המודל הדתי לאומי היהודי בהחלט מסוגל לעורר השראה גדולה בקרב מוסלמים. נדמה שדווקא העובדה שהוא נטוע בנוף המזרח תיכוני הופך אותו לרלוונטי יותר כמודל אפשרי לחיקוי מאשר מודלים נוצריים. אך בשורה התחתונה צריך להיות ברור לכל מנהיג אחראי ששיתוף פעולה תרבותי עם גורמים אסלאמיים לעת עתה הוא עדיין בגדר ריקוד עם זאבים.

 

 

סין

האם התרבות הסינית הינה שמרנית מבחינה תרבותית על פי ההגדות של מאמר זה?

מדובר במקרה מעניין בעל מאפיינים ייחודיים. תחילה נתייחס למישור הדתי: מדובר במדינה שבאופן רשמי היא קומוניסטית, אתאיסטית ורודפת דתות (למעט דתות מטעם המדינה). ואין מדובר בתיאוריה בלבד, כפי שיעידו סיפורי הזוועה על רדיפה אכזרית של כתות דתיות קטנות כמו כת הפאלונג-גונג ואף אוכלוסיות שלמות של מיליוני מוסלמים במערב המדינה, בראשם הוויגורים (Uighurs). כל פעילות דתית במדינה היא חשודה מראש, ומהווה עילה אפשרית להלשנות ולעימות עם השלטונות. נדמה שהאינטרס השמרני הברור ביותר בתחום הדת בסין הינו אקטיביזם למען חופש הדת והמצפון.

מאידך גיסא, החוש הדתי איננו פוסח גם על העם סיני. מדובר במדינה עם אוכלוסיית מתנצרים נלהבת המונה עשרות מיליונים לעת עתה,[6] והצומחת במהירות למרות כל מאמצי השלטון לדכא את התופעה. מבחינה תרבותית מדובר בהצטרפות לזרמים שמרניים יחסית בנצרות הפרוטסטנטית הנתפסים בשל שמרנותם כאמונה אותנטית ומסורת חיה (בניגוד לזרמי "שמאל נוצרי").

בסוגיה של חיי המשפחה שוב מדובר במקרה ייחודי. מצד אחד המבנה הבסיסי של החברה בסין עומד על בסיס של משפחות מורחבות, כמעט שבטים. מאידך, תהליכי המודרניזציה והעיור המהירים והמאסיביים תוך הנהגת מדיניות "הילד האחד" (אם כי למען הדיוק היה מדובר במקרים רבים בשני ילדים הלכה למעשה) שממשלת סין הנהיגה מאז 1979 ועד לאחרונה, עשו שמות במשפחה הסינית. מעבר לטראומות ולחסכים הפסיכולוגים הברורים שמדיניות זו יצרה, הדמוגרפיה הסינית ככול הנראה איננה הולכת להתאושש באופן פתאומי גם כעת כשההגבלות בוטלו. אם נהוג לחשוב שערכי המשפחה הינם היסוד הראשון של ערכים שמרניים, אז מדובר בפגם רציני.

בתחום הלאומיות: הקומוניזם הסיני כנראה לא שמע על כך שהלאומיות הינה תודעה בורגנית כוזבת, והסינים הינם ברובם המוחלט פטריוטים נלהבים. שם לא שמעו לא על פוסט-לאומיות ופוסט מודרניזם, ולא על "הובלה מאחור" ברוח ממשל אובמה. לדעתם הלאומיות היא טובה, והביקורת יכולה להיחשב בגידה. אלא שנדמה שהסינים אינם שותפים עדיין למאבק של גורמי ימין במערב כנגד הפוסט לאומיות. מבחינתם מדובר במחלה אקזוטית שהם אינם מכירים במחוזותיהם, ואם היא גורמת לרפיסות של המערב כנגד המדיניות הסינית – הרי שזה דווקא יתרון. כל עוד רוחות החופש היסודיות של המודרנה לא ינשבו בסין נדמה שאין אצלם חשש רציני ממנת יתר של חופש ואובדן דרך פוסט לאומי.

נושא אחר ראוי לציון שאולי אינו זוכה תמיד לתשומת לב מרובה, היא ההתנגדות הסינית הנחרצת לתרבות התקינות הפוליטית המערבית[7]. כמובן שבתרבות הסינית הטוטליטארית ובעלת הרגישויות המזרחיות ישנה שורה שלמה של נושאים אסורים שהס להזכירם ברשות הרבים. אך המטרה המוצהרת של כפיית שוויון בתוצאות על ידי העדפה מתקנת של "מוחלשים" תוך קיפוח הכישרון הינה נקודה שהסינים סולדים ממנה באופן העמוק ביותר. התרבות הסינית כיום היא תרבות חרוצה מאד המעריכה את הכישרון, ההישגיות והעבודה הקשה, ברוח הערכים הקונפוציאנים. מונולוגים על קיפוח ועל נפלאות השוויון מפיהם של ילדי שמנת נשמעים לאוזניים סיניות כמאוסות במיוחד. וכדי להוסיף שמן למדורה הזאת, ישנו קיפוח אמתי ומתועד של סטודנטים סיניים באוניברסיטאות העילית האמריקניות והצבה נסתרת של מכסות לסינים, בדומה לנעשה עם יהודים בתחילת המאה שעברה[8], לצד העדפה מתקנת לבני מיעוטים אחרים המתקבלים לאותן האוניברסיטאות שלא בזכות הישגיהם. קשה להפריז בעלבון שבדבר.

יתרה מזאת: מהגרים סינים רבים המתגוררים במערב, ובעיקר בארה"ב, כבר הצביעו במאמרים שונים פרי עטם על כך שמשטר התקינות הפוליטית האמריקני מזכיר להם באופן מבהיל את "המהפכה התרבותית" הזכורה לדראון של מאו צה טונג[9]. שוב אנשים תמימים נאלצים להתוודות בפומבי על פשעים מדומיינים שפשעו כנגד המוסר החדש, ולקבל עליהם השפלה פומבית, נישול מפרנסתם והכתמת שמם הטוב, והוקעתם מחברת בני התרבות. במובן הזה המיעוט הסיני בחוגי העילית האמריקנים כמו תעשיית ההייטק או הקהילה המדעית הינו מעוז בולט של התנגדות לתקינות הפוליטית בסביבה שבה שרבים יותר ויותר אינה מעזים עוד לקרוא תיגר.

 

 

 

מה צריך לעשות?

מה המסקנה המעשית מכול האמור לעיל? המסקנה הראשונה לדעתנו צריכה להיות בדיקת היתכנות של כריתת בריתות בינלאומיות של שמרנים למען שימור הערכים השמרנים שדנו בהם. מדובר באפשרות להקמת ארגון בינלאומי ברוח ה Moral Majority  של הכומר האמריקני Jerry Falwell, שהיה בעל משקל פוליטי גדול בזירה הפנים אמריקנית בתקופת ממשל רייגן. ארגון כזה, אם יצליח להתרומם, ייהנה ממשאבים גדולים בזכות המספר הרב של נאמנים ברחבי העולם (וכמובן יש גם שמרנים שהם עשירים מופלגים), ויוכל לשמש רשת רבת עוצמה להפעלת מנופי לחץ על ממשלות וארגונים שונים ברחבי העולם למען מטרות שמרניות. המודל יצטרך לעבור התאמה מהרוח הנוצרית הפונדמנטליסטית המקורית אל עבר ערכי יסוד נבחרים המשותפים לשמרנים ברחבי העולם, שהנצרות הינה רק זרם אחד מתוכם. ייתכן וזו צפרדע שדתיים גאים מדי אינם מסוגלים לבלוע, אך צריך יהיה להסביר באופן שאינו משתמע לשני פנים שההחלטה להתבצר בקהילה המקומית החמה, הינה צעד מטופש, קצר ראות ומסוכן. המאבק כנגד השמרנות הדתית מתנהל במלוא העוצמה וחייבים לגייס כל חייל אפשרי. אינו דומה מחזה מעורר רחמים של כומר או רב המטיפים הטפות נואשות לבני קהילתם כנגד תרבות הרוב של מדינתם, לארגון בינלאומי רב עוצמה המפעיל לובי אפקטיבי על קובעי מדיניות. מי שלא מרוצה מתרבות הרוב ונמצא מראש בעמדות נחיתות חייב להתארגן בכול עוז.

שאלה שעולה מיד עם דיבור על ארגון כזה היא מי יעמדו בראשו. ברגע שארגון שייך לקהילה מקומית או לאומית אחת הרי שהיא בוחרת את מנהיגיה ושופטת את ביצועיהם והתנהגותם. אבל אם מדובר בארגון בינלאומי, ועוד בארגון המאגד שמרנים, שאינם בהכרח בעלי תכונת אופי בולטת של פתיחות, איך זה יעבוד? אולי הדבר יעבוד עם אליטות ההשכלה בקרב השמרנים הדתיים. אם להסתכל על הדוגמה הישראלית, כבר כיום משכילים ימנים ישראלים מסתובבים בארצות דוברות אנגלית מאוסטרליה והודו במזרח ועד לכנסים של הימין האמריקני. אבל האם מישהו מסוגל לדמיין משלחת של עורכי דין מטעם איגוד רבנים ישראלי שתיפגש בטקסס עם כמרים מקומיים וסוואמים הינדים כדי לדון כיצד לקדם חקיקה נגד הפלות בברזיל? ברור שזה דורש חשיבה פוליטית בוגרת שמנהיגים דתיים רבים טרם פיתחו, ונראה שללא הנהגה כריזמטית ומתוחכמת גם לא יפתחו בעתיד הקרוב. אך הרווח בהתאגדות שמרנית החוצה גבולות לאומיים, עדיין אמור לדעתנו להיות ברור ממבט על המקבילות השמאליות במגזר השלישי. התעקשות על כך שהשמרנות ממוקדת כדברי אדמונד ברק בעיקר במסגרות של גדודים קטנים (little platoons) ומתנגדת באופן עקרוני לארגונים בינלאומיים, כמוה כצבא הפולני במלחמת העולם השנייה הנלחם בעזרת חיל הפרשים המהולל בטורי שריון הגרמנים. להבנתנו אם לעומדים בראשו של ארגון בינלאומי ישנה מחויבות שמרנית איתנה, אין הכרח שהארגון ידרדר לעריצות הגלובליסטית המוכרת. גם אם זה לא מתכון מוצלח במאת האחוזים, כבר כיום ישנם ארגונים דתיים חוצי יבשות ולאומים המתנהלים על בסיס אמונה משותפת, ואין סיבה שלא יתקיים שיתוף פעולה פוליטי חוצה דתות סביב אינטרסים חיוניים משותפים. במקרה הישראלי אפשר להצביע על שיתוף הפעולה הפורה (אך החד צדדי וצר מדי לעתים) בין הימין הדתי הישראלי לגורמים אוונגליסטים במערב. זה אולי לא בדיוק מה שאנו מתכוונים אליו, אך מדובר במקרה קרוב ומוכר לנו של שיתוף פעולה חוצה דתות ולאומים למען מטרות דתיות שמרניות. שיתופי הפעולה האלה כרוכים לעתים קרובות בהקרבה לא מעטה של כל המעורבים, כך שרצינות בוודאי יש כאן, וצריך בעיקר להרחיב את היעדים ואת קהלי היעד.

מסקנה אחרת צריכה להיות עידוד שיתופי פעולה שמרניים בתחום התרבות. תחום זה כבר הוגדר אצל הסוציולוגים כמשפיע באופן עמוק ובסיסי יותר על חיי האדם מאשר החקיקה והפוליטיקה, אבל כאן השמרנות נמצאת בעמדת נחיתות קשה אף יותר מאשר בפוליטיקה. ההפליה נגד השמרנים בתעשיית הקולנוע והמוזיקה ברחבי העולם הינה בוטה, ותחום התרבות נחשב בדרך כלל למעוז בלתי מעורער של פרוגרסיביות משולחת רסן. דווקא משום כך יש צורך בכריתת בריתות בינלאומיות. דווקא תרבות מזרחית שמרנית שתיובא למערב יכולה שלא להיפסל על הסף בעיני המבקרים המערבים החוששים להיות שיפוטיים יתר על המידה כלפי תרבויות זרות. כפי שכבר כתבנו לעיל, החשיפה לתרבות מזרחיות שמרניות יכולה להיות בעלת אפקט מרפא ומאזן כלפי חולאיה והגזמותיה של עולם התרבות המערבי. אך גם כאן צפוי מאבק, שכן סדר היום העולמי בתחום התרבות נקבע לעת עתה במערב, ואליו גם המזרח נושא עיניים במרבית התחומים. יהיה צורך בעמל, במחשבה ובכישרון כדי לשנות את המצב הזה.

ולסיום, חשוב להדגיש דווקא את תפקידה של ישראל בשמרנות העולמית. "הלא אם קטן אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה"[10], ובימינו אנו צריכים לא רק ראש לשבטי ישראל אלא מנהיגי רוחניים ופוליטיים של גוים וממלכות. הניסיון הישראלי הייחודי של תרבות נטועה עם הראש במערב והגוף במזרח, של ציבור שמרני מחד, אך דינמי מאד מאידך, אינו דבר של מה בכך. גם אם השילובים הללו נראים לנו מוכרים ולא בהכרח חדשות מרעישות, מדובר בשילובים נדירים מאד בתרבות העולמית, ואף המעמיקים שבגוים יתקשו לעיתים קרובות להבין כיצד זה יכול לעבוד. אל לנו לזלזל לרגע בהוגים ובמלומדים שלנו. אמנם ישנם תחומי דעת שונים כגון מדינאות או כלכלה שבהם המלומדים האמריקנים הם הבכירים, ולא הישראלים. אך הגרעין השמרני הינו חזק ותוסס יותר בארץ מאשר ברוב המקומות במערב, ובשאלות של תרבות שמרנית כפי שהוגדרו במאמר זה נדמה שיש גם מקום גדול שבו גדולי המערב יהיו לתלמידנו. הדבר ידרוש מאתנו רמה גבוהה של מקצועיות והשכלה רחבת אופקים, וייתכן שטרם בשלו התנאים לכך בקנה מידה גדול. אך היעד של "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" בעזרת השם וישועתו נראה כיום ריאלי מכפי שנראה כבר אלפי שנים, אם רק נדבק במטרה.

[1] פרדיגמת החילון הייתה פעם דעת המיינסטרים בקרב הסוציולוגים במערב, אך לקראת תחילת האלף הנוכחי חלק לא מבוטל מדובריה הראשיים נטשו אותו, והודו במפורש בטעותם. ראה Peter Berger’The Desecularization of the World’

[2] אפשר לקרוא מגוון סקרים של חברת פיו האמריקנית אודות החילון בארה"ב או אפילו בארצות האסלאם. למשל פה:

https://www.pewresearch.org/fact-tank/2015/11/11/religious-nones-are-not-only-growing-theyre-becoming-more-secular/

או פה:

https://www.pewforum.org/2018/06/13/young-adults-around-the-world-are-less-religious-by-several-measures/

 

[3] אם לתת דוגמה פיקנטית אחת, רשת אוניברסיטאות העילית ההודית Indian Institute of Technology היא ככול הנראה המוסד אוניברסיטאי האקסקלוסיבי ביותר בעולם, אליו מתקבלים 2-3 אחוזים בלבד מן הפונים לבחינות הקבלה. תלמידים שאינם מצליחים להתקבל לשם נאלצים להסתפק בלימודים בהרווארד ואוקספורד.

[4] מלאכי ב, י

[5] ולכן אין זה מפתיע שאויבנו בשמאל אירופה והאמריקני לא מתלהבים. ניתן לשמוע פה חישוב קץ מעניין על עידן השלום העולמי מפי רב ציוני דתי בכיר הרב אורי שרקי סביב הפסוק "עת מלחמה ועת שלום", שמאריך את הזמן המשוער בשנים הקרובות:

https://www.youtube.com/watch?v=VA5uKkZ5tCU

 

[6] אפשר להתרשם בקצרה פה:

https://www.bbc.com/news/magazine-14838749

 

[7] אירוני הדבר שאחד המקורות המשוערים לביטוי "תקינות פוליטית" הם דווקא הקומוניסטים הסינים בתקופת מאו צה טונג

[8] https://www.wsj.com/articles/harvards-asian-quotas-repeat-an-ugly-history-11570575962

[9]https://www.sixthtone.com/news/1003192/why-western-political-correctness-hasnt-caught-on-in-china

https://thehill.com/opinion/campaign/457848-why-chinese-americans-like-me-are-embracing-gop

 

 

[10] שמואל א טו יז