סקירת ספר: The Happiness Hypothesis - Jonathan Haidt - דיון מדעי, פילוסופי ותאולוגי על דרך לאושר

 זהו ספרו המוקדם של הפסיכולוג החברתי היהודי-אמריקני ג'ונתן היידט, והוא עוסק במחקר מדעי של האושר, במסגרת ענף חדש יחסית של הפסיכולוגיה המכונה "פסיכולוגיה חיובית" (Positive Psychology). ספר זה לא היה רב מכר כמו ספרו השני The Righteous Mind (ש'שיבולת' ביקשו לתרגם לעברית, אך טרם עלה בידם להשיג את הזכויות), אך לדעתי זהו ספר מהנה יותר. השני הצליח משום שהיה בו ביאור מעמיק לשסעים בין הימין לשמאל הפוליטיים, אך ספרנו עוסק רובו ככולו באושר של האדם הפרטי, ונוגע אך מעט בסוגיות חברתיות או טעונות פוליטית (אם כי יש בו מקום של כבוד לחיי דת, כדלהלן).

הספר בנוי סביב ציטוטים מספרות קלאסית מכול התרבויות העתיקות ממזרח ומערב, אותם מפתח המחבר לדיונים באורך מלא (לדעתי העיסוק הקלאסי הוא מה שהופך אותו למהנה במיוחד לבוגרי חינוך דתי). למרבה הצער ניכר שלהיידט יש בקיאות גדולה יותר בנצרות מאשר בספרות היהודית, אך גם בספר זה הוא מספר את סיפורו האישי, שהוא מעין חזרה בתשובה - משנאה יוקדת לדתיים ולימין האמריקני אל עבר עמדה בוגרת ומפוייסת יותר כלפי הדתות, ואל עבר עריכת המחקר על קטגוריות המוסר של הימין שיככבו בספרו המאוחר.

קטע מהנה ופרו-יהודי במיוחד מבחינתי היה תת-הפרק בפרק 5, בו היידט מספר כיצד התפכח מן ההזדהות עם הבודהיזם (הוא ישב בהרצאה בפילוסופיה של פרופ רוברט סלומון והמרצה הצהיר בחדות שהשאיפה הבודהיסטית לכיבוי כל תשוקות האדם מנוגדת לעצם הטבע האנושי. סופסוף מישהו אומר בקול את מה שסברתי תמיד) ואחכ מסביר מדוע המחקר מראה שבודהה צדק רק חלקית בקביעתו שעיקר האושר (אם זאת אכן המילה המתאימה. אני לפחות מסופק) תלוי בהתמקדות בשליטה בתודעה. יש לו נוסחה מעניינת:

H=S+C+V

שפירושה: אושר (Happiness)= נקודת פתיחה ביולוגית (Set Point) + תנאי החיים הניתנים לשינוי ושאינם (גיל, נכות, נישואין וכדו' Conditions) + פעילות יזומה (Voluntary Activities).

ב"דרך כפולת השמונה" בודהה השליך את כל יהבו על פעילות פנימית, כלומר סוג של V, ותבע לפרוש מחיי העולם הזה, כלומר ביטל את חשיבות C. אבל היידט מראה שאכן התנאים הארציים חשובים מאד לאושר האדם. ישנה תרומה מוכחת לעניינים כמו תחושה של שליטה בחיינו, הימנעות מבושה מתמדת, שקט (כלומר היעדר רעשים חזקים ומתמידים) ומעל הכל מערכות יחסים טובות עם האנשים הקרובים ביותר בחיינו.
הדיונים המחקרים בספר כתובים בבהירות ובחן, לא מורכבים מדי, ובעיקר מכוונים "למייעשה" ולא פלפולים בעלמא. קשה לבחור במה להתמקד, אז אתן לכם 10 הבחנות אנקדוטאליות, בתקווה להציג מעט מן העושר של ספר קצר זה, שבעיניי הוא בעל חשיבות רוחנית שאינה נופלת משל חלק מספרי המוסר הטובים ביותר שלנו. אין לי ספק שאדם בעל חשיבה מודרנית מובהקת כרמח"ל היה ממש "מתענג על ה'" מחומרים כאלה, ובאופן כללי היחס בין ספרות המוסר לחומרים פסיכולוגים כמו הBig 5, הוא עניין שיש לתת עליו את הדעת. אז הנה:

1. אנשים שמדברים עם אחרים על הטראומות שלהם לא נעשים מפוייסים יותר אלא דווקא כעוסים יותר. מי שנעשה מפוייס יותר הוא מי שמנסה למצוא משמעות לחווית הטראומה, ושיחה סביב זה עוזרת מאד בריפוי הצלקת.

2. שלא כדעת הסנופלייקס, חוויה של קושי היא חשובה בחיים, כל עוד אינה קיצונית ממש. גרסה מקלה אומרת ש*אפשר* להיבנות מקשיים. הגרסה המחמירה אומרת ש*חייבים* קושי בחיים, כי בלי קושי אין לסיפור חיינו עלילה. פיטרסון מדגיש דברים כאלה שוב ושוב ("משמעות נוצרת ממחוייבות").

3. הכרת הטוב ונקמה הן הבסיס למוסר ולחיי חברה, גם אצל החיות. "מה ששנוא עליך וכו". בעניין זה היידט דווקא משבח את הרכילות ("לתועלת"!) שבלעדיה הרשעים היו יכולים להזיק בלי לדאוג שאחרים ינקמו בהם.

4. ההבחנה בין הנאות לסיפוקים.
הנאות=תענוגות החושים, סיפוק=חוויה מהנה ומשמעותית. הנאות החושים חולפות מהר, ויש לגוון אותם, כי "תענוג תמידי אינו תענוג". סיפוקים הם חוויות בהם אנו מפעילים את החוזקות שלנו באופן המביא למצב של איבוד התודעה העצמית. בפעילות כזאת הכרוכה במצב המכונה בפסיכולוגיה "Flow" אנו מאותגרים במידה מהנה וחשים התקדמות. אנו רוצים להמשיך בכך עוד ועוד ולא לגוון.

5. המשל החוזר ונשנה היידט הוא "משל הפיל ורוכבו". הפיל חזק בהרבה מן האדם ואין טעם לנסות להתעמת עימו חזיתית, וכל מה שאפשר לעשות הוא לתמרן אותו בחכמה. כך אצל האדם התשוקות הן הפיל, והשכל המודע הוא הרוכב. לכן המוסר הקדום בנוי בצורת מכתמים (למשל ביוון או סין) ומשלים קצרים (למשל ספר משלי או ספרות חכמה מצרית) כדי להצית את הדמיון וכך לפנות לפיל החושי כדי לכוון את המעשים. אין טעם לעסוק בטיעונים שכליים כמו הוגי הנאורות, זה יעזור מעט מאד בפועל.

6. הקדמונים חשבו שתכלית העיסוק המוסרי הוא "המידה הטובה" (Virtue)- כלומר כיצד להפוך לאדם שלם. החורבן המוסרי באמריקה הגיע בעקבות הגיוון האתני והדתי (!) בשנות ה-70. כבר לא יכלו להסכים מהי שלמות האדם, אז עברו לחנך לפתרון שכלי של דילמות מעשיות, ומשם לתפיסה שכל אדם צריך לקבל הילטות מוסריות ש"נראות לו". היידט אינו חושש להודות בעליונות של המוסר המסורתי, אך טוען שמעשית אי אפשר לחזור לשם, ואפשר רק לאמץ כמה מוטיבים מועילים. (הוא בעצמו הרי טרם נעשה אורתודוקס).

7. טענה מרתקת היא שמושג הקדושה כרוך באינסטינקט הגועל שלנו. גועל התפתח כמנגנון להתרחקות מחומרים מסוכנים מן החי (צומח ודומם אינם מגעילים אותנו), כמו בשר רקוב, ג'וקים מזוהמים, התנהגות מינית מסוכנת וכדו. מכאן מושגים של קדושה וטהרה הם פיתוח של ניקיון והבדלה ושגב. אישית, כאדם שמאמין במיסטיקה טרם החלטתי מה לחשוב על טיעונים כאלה.

8. יש 6 רגשות עם הבעות פנים ייחודיות: שמחה, עצב, כעס, הפתעה, גועל ופחד.

9. עיסוק בשערוריות בעיקר נותן לנו הזדמנות להרגיש צדקניים ועליונים מוסרית ללא כל מחיר אישי. הרי איננו צריכים לתקן את העוול ואף לא לפחד ולברוח מנחת ידו של הנבל.

10. ישנן 3 דרכים לשנות חשיבה שלילית:

1. טיפול קוגניטיבי (CBT) שמאמן את הרוכב כיצד להנהיג את הפיל בחכמה ולא בעימותים.

2. מדיטציה. היא ניסיון לעזור ישירות לפיל התשוקות. קשה יותר, אך יסודי ועמוק.

3. פרוזאק ותרופות מסוג SSRI. היידט ניסה לקחת פרוזאק מיוזמתו כדי לשפר את מצב הרוח הכללי. הוא מספר שהתחיל לחוש נפלא. אופטימי, שלו, חסר דאגות, אך עם בעיה חדשה אחת - פגיעה בזכרון. כפרופסור זה בלתי נסבל, אז הוא הפסיק, אבל מבחינתו זאת הייתה המחשה שאכן לאושר יש מימד ביולוגי (כלומר יש אנשים שנולדו מאושרים יותר) וכימי (זה המקום להצביע על ההבדל התמוהי בין איש רוח אמיתי כמו היידט שמדבר גם על אבולוציה, ולחרטוטים של י"נ הררי כמו "אושר זה כימיה", שהבנתו בטבע האדם היא כלום ליד מחבר של ספר כמו שלנו) ושלפעמים צריך לטפל איכשהו בכימיה ובביולוגיה ולא ברוחניות (אפשר להיזכר בראי"ה קוק שמורה לרב חרל"פ להימנע מצומות וסיגופים, כי אלו מביאים לעצבות שהיא מידה טמאה).

לסיכום: בעיניי ספר נפלא ורוחני מאד. ממליץ לגמרי.