סקירה: מסע האנושות, אורי כץ ועודד גלאור

 סיימתי לקרוא הבוקר את ספרם החדש של Ori Katz ועודד גלאור, "מסע האנושות - מפץ הצוויליזציות הגדול". מדובר בספר מעניין מאד, ואפשר לומר אפילו פורץ דרך, אך אודה שבסיום הספר נשארתי עם חצי תאוותי בידי. אני מעריך מאד את הער דוקטור אורי כץ שעד לאחרונה לחם בעוז את מלחמות השם נגד כוחות האופל של הסוציאליזם במסגרת פורום קהלת ובבלוג המצוין שלו דעת מיעוט, שהיה במידה רבה המקור העיקרי להדיוט כמוני להתעדכן מדי פעם בחידושי המחקר הכלכלי. אין לי ספק שגם אם הדוקטור המדובר הוא קצת אתאיסט וחישמולטור עדיין מגיע לו שכר כביר בשמים על פעלו, שהוא ממש כעמוס הנביא בשעתו, המוקיע את "פרות בשן... העושקות דלים הרוצצות אביונים". למרות אהבתי לאיש ולשיחו, עדיין נשארו לי כמה שאלות או אפילו קושיות על ספרו. אך תחילה נתאר בקווים כללים מאד במה עוסק הספר.

הספר הוא מהז'אנר של "היסטוריה (כלכלית) עולמית", ואכן נסקרים לאורכו רעיונות מכמה וכמה רבי מכר אחרים בז'אנר, "רובים חיידקים ופלדה", ספרי י"נ הררי, מעל הכול מרחף מעל ספר זה רוחו של סטיבן פינקר וספרו Enlightenment Now, שטרם תורגם לעברית (ולדעתי מה שלא אהבתי אצל פינקר הפריע לי גם פה, אבל עוד נגיע לזה). שתי שאלות המחקר הבסיסיות של הספר הן פשוטות מאד:

1. איך הגענו מהאדם הקדמון (או יותר מדויק - מהמהפכה החקלאית) ועד למהפכה לתעשייתית ללא שינוי מהותי באיכות החיים שלנו ואז פתאום תוך 200 שנה איכות החיים ברוב העולם השתנה ללא היכר? המחברים מביאים השוואות של שכר ממוצע של פועל לא מיומן במונחי קילו חיטה ומראה בבהירות שהשכר בבבל העתיקה או אתונה הקלאסית היה שווה כמעט לגמרי לזה של פועל בפריז או איטליה ערב המהפכה התעשייתית ונע בין 5 ל- 14 ק"ג חיטה ליום עבודה. אז אם כך היה במשך אלפי שנים מה השתנה פתאום?

2. לא פחות חשוב, למה עדיין יש מדינות שטרם הצליחו להיחלץ לגמרי מהעוני הקדם מודרני?

בשביל להגיע לתשובות צריך תחילה להבין את המצב הקדום, מצב הנקרא "המלכודת המלתוסיאנית" על שם ההוגה האנגלי תומס מלתוס. (המחבר מציין שאירוניה עצומה יש בכך שדווקא בתקופה בה מלתוס כתב את ספרו, המצב המלתוסיאני נשבר לראשונה, ונהפך אט אט ללא רלוונטי.) המלכודת הזאת אומרת במשפט אחד: במצב הטבעי ככול שתהיה לקבוצת אנשים יותר הכנסה כך תתרבה אוכלוסייתם, אך לא תחול עלייה ברמת החיים שלהם, וברגע שתתמעט הכנסתם, יחזור מספרם למצב שווי המשקל הקודם. המחבר מדגים זאת על שועלים: נניח שיש אי ובו להקה של 50 שועלים שחיה מציד חולדות. יום אחד אדם בונה גשר לאי הסמוך, ושם יש להקות ארנבים. מה שיקרה הוא שיהיה יותר אוכל לשועלים, יותר שועלים ישרדו ויתרבו, ואוכולוסייתם תגדל. אך אחרי כמה זמן ברגע שהשועלים יאכלו את הארנב האחרון, כבר יהיה פחות אוכל, שועלים רבים ימותו, ומספרם יחזור למצב שיווי המשקל הקודם. כך גם עם בני אדם. אם תושבי דמשק הקדומה קצרו כמה שנים רצופות יבול חיטה משובח, אז יותר אנשים בדמשק יבחרו להוליד ילדים כי עכשיו גדל הסיכוי לילדים אלו לשרוד, פחות בני אדם ימותו ברעב באופן כללי, ואוכלוסיית דמשק תגדל. לחילופין, ברגע שיהיו כמה שנים של בצורת אז דמשקאים רבים ימותו או יהגרו משם, והמצב יחזור לשיווי משקל הרגיל. מה שלא יקרה הוא *גידול ניכר ברמת העושר*, כי בסך הכל ריבוי המשאבים נתרגם לריבוי טבעי של האוכולוסיה ולא לצבירת רכוש. הרי תושבי דמשק לא הלכו והשקיעו את עודפי החיטה שלהם בלימוד מקצוע חדש או בבניית מחרטה חדשה. הרמה הטכנולוגית נשארה יציבה רוב הזמן, וחידושים היו נדירים מאד.

אז למה כל זה השתנה באנגליה של המהפכה התעשייתית? המהלך הוא כך (ואני מקווה שאני מתאר את זה מדויק מספיק): היה שם מצב עיור שהביא לכמות גדולה של בעלי מלאכה שאינם חקלאים. היו מספר קריטי של פריצות דרך טכנולוגיות שבעלי המלאכה האלה הצליחו לנצל למספר גדול של מטרות. ומיד נוצר מצב חדש: כבר היה כדאי להשקיע בחינוך של ילדים, שכן אפשר היה להתפרנס טוב יותר בתעשייה אשר בחקלאות! וכאן הנתון קריטי - כדי לממן את החינוך של הילדים האלה נאלצו משפחות להוליד פחות ילדים כדי להשקיע ב"איכות" של גידול הילדים. וכך שברו את המלכודת מלתוסיאנית - גם עלתה ההכנסה לנפש ובאותה העת פחתו מספר הנפשות. מהר מאד נוצר היזון חוזר, שהשכלה מולידה עושר שמתרגם לעוד השכלה ועוד עושר וחוזר חלילה. ממשלות התחילו לממן חינוך חובה לכל, הפסיקה עבודת הילדים שנהגה מאז ומעולם, ורמת החיים עלתה במהירות מסחררת.

כאן הגיעה מיד ההסתייגות ראשונה שלי כאדם דתי ממשפחה של 5 ילדים. האם באמת כדי לחיות טוב חייבים משפחה של שני ילדים וכלב? לי לא היה חסר דבר כילד, והיינו בסך הכל מעמד ביניים. התשובה היא שקשה לנו אפילו לתאר לעצמנו את המצב המלתוסיאני. לנו ברור שלעולם לא נמות מרעב או ממחסור בעצים להסקה. בעולם הקדום, אם אין יבול שנה אחת, אז מוות מרעב של ילדים הוא כמעט מובן מאליו, ואכן צריך לחשוב טוב טוב לפני שאתה מביא ילד לעולם, האם תוכל לפרנס אותו. המחבר מציין את מהפכת האוריינות של רבי יהושע בן גמלא אחרי חורבן בית שני כצעד נועז לגמרי. הרי כל ילד שהלך אז ללמוד בחיידר לא עבד בשדה. זאת דוגמה קדומה שבה חזל הורו להשקיע באיכות הילדים על חשבון הכמות. ומסתבר שההימור הצליח בענק. המחבר מביא מחקר על המתיישבים הראשונים בקוויבק (1600-1800) שהראה שהשושלות שהצליחו להתרבות לאורך זמן היו אלה שהקפידו על ילודה מתונה יחסית לצד חינוך איכותי. יותר ילדים שלהם שרדו ושגשגו לאורך הדורות. מכאן שחזל לא מנעו ילודה בישראל אלא דווקא עזרו לעם ישראל לשרוד. ומכאן הקושיה שלי: הרי בעולם המפותח כיום אין צורך למעט בילודה כמו פעם. המשפחה שלי מדגימה זאת היטב: הורים אקדמאים, חמישה ילדים שרובם אקדמאים ומפרנסים משפחות של חמישה ושישה ילדים. לצערי העמוק המחבר מטאטא את האפשרות הזאת מתחת לשטיח כאילו האופציות הן או משפחה נוסח שטוקהולם או נוסח בני ברק. לא רק שזאת טעות, אלא שדיוויד גולדמן אף הקדיש ספר שלם בשם "ציווליזציות גוועות" כדי לבסס את הטענה שכדי שחברה מודרנית תקיים לאורך זמן היא צריכה רמת חיים של עולם ראשון עם ילודה כמעט ברמה של עולם שלישי. אמנם אין כזה דבר בכל העולם המודרני למעט היהודים במדינת ישראל (והיהודים האורתודוקסים הלא החרדים במערב כולו, והמורמונים בארה"ב) אבל המחבר בוודאי נתקל באנשים כאלה בין חברי פורום קהלת ואולי אף שמע על ספרו של גולדמן, ומכאן אכזבתי גדולה מההצגה של משפחות קטנות כמשפחות העתיד. He should have known better.

החלק שני של הספר עוסק שאלה מה מונע ממדינות שונות להתפתח כלכלית כיום. הרי מדינות רבות ומגוונות כל כך הצליחו היחלץ מהמלכודת המלתוסיאנית, אז מדוע פקיסטן, ניגריה או בוליביה לא עשו זאת?

המחברים סוקרים את כל אופציות כולן בקיצור גדול (קצת גדול מדי לדעתי): הגיאוגרפיה והתנאים חומריים (גידולים לא מזינים, יתושים המפיצים מחלות קטלניות, מדינה ללא מוצא לים וכו') התרבות השלטונית (דמוקרטיה וקפיטליזם מול דיקטטורה וכלכלה ריכוזית וסגורה, שחיתות מול מנהל תקין, ממשלות המעודדות חינוך מול ממשלות המבזבזות את כספי מיסים על טרור או ארמונות פאר וכדו') תרבות ודת מקומית ("אתיקה פרוטסטנטית" חסכנית וחרוצה מול פיאודאליזם כלשהו או נהנתנות קתולית, חיי בטלה נוסח האיים הקריביים מול תרבות עבודה יפנית, מורשת קולוניאליסטית מול עצמאות ארוכת שנים ועוד ועוד) ואף "מגוון אנושי אופטימלי" שהוא מצב שבו יש מספיק גיוון אנושי כדי לאפשר פתיחות לידע חדש וסחורות חדשות ויצירה חדשה, אבל אידך לא גיוון גדול מדי שמביא להיעדר סולידריות בסיסית ולמלחמות אזרחים מסוגים שונים. אפשר לסכם ולומר שלחלק מהנתונים הללו המחברים מייחסים חשיבות רבה יותר מאשר לאחרים, אבל הם מקפידים לציין שאין נוסחה אמפירית ליצירת עושר, וכמו במכונית, חלקים שונים במנוע יכולים להתקלקל והעסק לא יעבוד עד שיתוקנו. כל הניסיונות של קרן המטבע והבנק העולמי וכו לחלץ את המדינות הכושלות של היום טרם נשאו פרי, אך חשוב לציין שרמת החיים עולה בעקביות ברוב העולם, וחלה ירידה עולמית דרמטית ב-"עוני מוחלט" (משכורת של פחות מ 2 דולד ליום) ומצב זה כנראה ייעלם כמעט כליל מן העולם בעשורים הקרובים. אלו עובדות פשוטות, ושהסוציאליסטים לא יספרו לכם סיפורים.

סקרתי כאן ממש ממש על קצה המזלג והספר באמת עשיר מאד לא רק באנקדוטות מרתקות אלא בעיקר בסטטיסטיקה ומחקר אמפירי, מה שמיד מבדיל אותו לטובה מהחרטטנות הרדיקלית של י"נ הררי שעומדת על בסיס מדעי רעוע הרבה. אציין במיוחד את מה שנדמה כפסגת יצירתו של עודד גלאור "התיאוריה המאוחדת של הצמיחה" שעומדת בבסיס החלק הראשון של הספר, ונראית כיצירה מופשטת מרשימה מאד, אך לא אכנס לדקדוקיה כאן מפני אריכות הדברים. לדעתי עדיף היה להביא יותר דוגמאות להמחיש חלק מהמחקרים האלה ולא רק להציג אותם באופן דוגמטי ומסתורי משהו. חלקם לאו דווקא פשוטים להבנה וזה היה עוזר מאד. אציין גם שהגרפיקה של התרשימים והגרפים הייתה גרועה, ואני מקווה שזה יתוקן במהודרות הבאות. אבל האמפיריות הייתה נדבך חשוב ספר ומשב רוח רענן במחוזות אנשי הרוח וההבל הישראלים, והספר מעורר מחשבה בהחלט.

ומכאן לכמה מחשבות שלי: כפי שאולי שמתם לב, הפריעו לי בעיקר מה שנדמו לי כנקודות עיוורון של המחברים. ואציין כעת שניים: הדת והגנטיקה.

הדת- שוחחתי רק פעם אחת עם אורי כץ (בתחנת אוטובוס בירושלים) ושוחחנו גם על ענייני פיתוח בארצות האסלאם. אורי היה איתן בדעתו שהאסלאם אינו בעיה גדולה יותר מן הכנסייה הקתולית בימי הביניים או כל דת אחרת. לי ברור שזה לא נכון. לא במקרה פקיסטן לא הופיעה כלל בספר זולת באזכור אחד על השבחת יבול חיטה. מדובר במקרה מובהק של מדינה שנתחלקה לשניים - הודו ופקיסטן (ואח"כ בנגלדש), וכל מה שמבדיל בין חלקי העם הוא הדת - אסלאם מול הינדו. ההכנסה לנפש בפקיסטן היא כיום מחצית מההכנסה בהודו, ומדובר במדינה לחלוטין לא מתפקדת שמזכירה מאד את השלטון ברמאללה רק בקנה מידה של 220 מיליון איש ועם נשק גרעיני. דווקא הנטיות ה"מדעיות" החישמולטוריות של אורי מונעות ממנו להבין את כוחה העצום של הדת. באזורים השבטיים בפקיסטן החינוך המוסלמי המטורף גידל אנשים שבאמת ובתמים מעדיפים להרוג שיעים מאשר לנסוע במרצדס. במצרים יש מיליוני אנשים שמעדיפים מלחמה עם ישראל על פני מודרניזציה. אלו עובדות פשוטות, וכל הרעיונות המטורפים של שמעון פרס שאם רק נספק להם מספיק פרוצות בלונדיניות אז הכל יסתדר והאסלאם ייעלם, הם דברי הבל מסוכנים. המחבר ממעיט מדי בחשיבות הדת ועולם הרעיונות בכלל, וחבל. משוואות יכולות להיות אלגנטיות מאד, אבל אלגנטי מדי זאת אכן בעיה. כידוע האופטימיות המוגזמת (ואני אומר האופטימיות החילונית) זאת אחת הביקורות הגדולות על פינקר, גם אם אורי אינו נכה רגשית כמוהו. והשם יאיר עיניו.

ועניין שני - הגנטיקה. לאורך הספר המחברים נמנעים מהעלאת האפשרות האכזרית ביותר והלא- פי סי ביותר לפערי עושר - הגנטיקה. כפי שאפשר לראות מחיפוש פשוט בויקי, ישנם איזורים שלמים במרכז אפריקה שהאייקיו הממוצע גובל בהגדרה הרשמית המקובלת לפיגור שכלי. ברור לכל בר דעת שגם אם לאנשים אלו יש זכות לחיים מאושרים בדיוק כמו יהודים והקוריאנים, הם לעולם לא יהיו עשירים כמותם בגלל פערי אייקיו. הדבר יחיד שהמדע מכיר שמשפר דרמטית את האייקיו הוא תזונה מלאה לילדים והוצאתם מתת תזונה. מעבר לזה פשוט אין בינתיים מה לעשות, בוודאי לא בטווח הקצר של עשורים ספורים. אני מבין שהמחברים לא רצו לסיים בתוך מהומת אלוהים כמו צארלס מארי הנפלא, אך אני שונא תקינות פוליטית, ואם האמת זועקת כל כך, אסור להתעלם ממנה. אולי לא היה למחברים טעם להיכנס לתחומים שטרם הבשילו כמו גנטיקה התנהגותית (מארי עצמו טוען שתוך עשרים שנה גג זה יבשיל למהפכה עצומה) אבל כניעה גלויה כל כך לכוחות השחור של פי סי היא מאכזבת מאד. ימים גידו האם ספר זה ישרוד את מבחן הזמן, אבל בינתיים הוא היה מסע מעניין בהחלט ומומלץ לאנשים מעמיקים ופתוחים.