סקירה: המאה הישראלית והישראליזציה של היהדות, יוסי שיין

 סיימתי בשבת את ספרו של דר Yossi Shain, "המאה הישראלית, והישראליזציה של היהדות". היה תענוג, ואסביר מדוע.

התזה המרכזית של הספר היא שכיום היסטוריה יהודית נכתבת בעיקר במדינת ישראל וראשיה הם המדברים בשם העם היהודי והדת היהודית, ומהר מאד ההיסטוריה היהודית תיכתב *רק* במדינת ישראל. יהיה כאן ניצחון מוחלט וסופי של שיטת מוסר קונקרטית המעוגנת בריאליה ובמדינה עם טריטוריה על פני יהדות האוניברסלית של הגולה הדבקה ב"מוסר הנביאים" (מונח בעייתי במיוחד בהקשר הזה, אבל על כך בהמשך) שעניינו בקרת הכוח והעדפת הטהרה המוסרית גם במחיר הושטת הצוואר לשחיטה. בכך למעשה מסתיים עידן הגולה כבית למרבית היהודים ואנו חוזרים לימי התנ"ך שבהם היהודים היו עם עם מדינה ריבונית ולא עדה דתית/עם בתרדמת ללא ריבונות בגולה.

וכאן המקום להעיר על חיסרון בולט של הספר מבחינתי כאדם דתי, והוא ההתנגדות הרכה של המחבר ל"רסטורציה מלאה" של המצב התנכ"י. מעסיקה את פרופ שיין כמה פעמים בספר התנגדותו לבניין בית המקדש, אך למשל בדיבורו על קיבוץ הגלויות הוא איננו מזכיר ולו פעם אחת את "הנידחים" של עם ישראל - צאצאי האנוסים בדרום אמריקה או עשרת השבטים, מי שלא יהיו. וזהו דבר המאפיין את הספר: מבט אופטימי ובוטח על המצב כיום, אך הימנעות כמעט מוחלטת מעיסוק בעתידנות וב"רעידות אדמה" אפשריות בהיסטוריה הישראלית. יש בכך מן היתרון של עמידה מושכלת על מה שכבר יש לנו ביד, אך גם צמצום אופקים מסוים, וכליאת הדמיון.

אך בוא נתחיל מההתחלה - מדובר בספר מעולה, משום שאינו אינו עובד לפי התבנית המוכרת בז'אנר הזה, תבנית "האשכנזי המיוסר". ספרים אלו עניינם להציג את הישגי עם שראל כהישגיהם הבלעדיים של האחוס"לים, לצד אחיהם האחוס"לים בגולה, ולקונן מרה על כך שהישגים אלה כיום מאוימים בידי השוורצע חייעס בישראל, דתיים, מזרחים, חרדים, ושאר מורדי אור, ולכן אנחנו צריכים להקשיב לקולות התבונה המופלאים של הרפורמים מעבר לים, גם אם יש בכך סכנה ברורה של התאבדות קולקטיבית. בספר שלפנינו אין דבר מכל זה. יש בו משב רוח רענן מאד של בוז ליהדות הגולה, והעמדתם על מצב העניינים שלהם בתחום הזהות היהודית כפי שהוא. אין כאן רק אמירה דוגמטית ש"ישראל חזקה והם אונייה טובעת", אלא הצגה תמציתית והגונה של דעותיהם לצד הפרכה שיטתית של כל הטענות של תומכי הגולה לדורותיהם, מההיסטוריון שמעון דובנוב ועד התנועה הרפורמית, ממקהלת האשכזנים הניו יורקים המתחלפים בעיתון הארץ ועד לשמאלנים מקליפורניה כדניאל בוארין ויורי סלזקין. הדיון הוא מעט תזזיתי וממעוף הציפור, אך קוהרנטי לגמרי ומרשים מאד בהיקפו.

עוד חידוש מרשים ביותר בספר הזה הוא העובדה שהמחבר באמת ובתמים מכיר כמות נכבדה מהוגי הימין היהודי. נידונים בספר ולו בקצרה הגותם של מניטו, הרב קוק, וארווינג קריסטול ואחרים, והיחס עליהם הוא מכובד לחלוטין. יש פה הבדל עצום מההתייחסות הקריקטורית או ההתעלמות שלהם זוכה הימין בספריהם של רוב מדעני המדינה בימינו. אני מודה שעניין זה עשה עלי רושם כביר, אחרי שהתרגלתי לראות בחוג מדעי המדינה בעברית כמכון מחקר של שלום עכשיו, וכל פרסומיהם בהתאם. כמעט מתבקש לחשוב שהמחבר הוא בעל חינוך דתי כלשהו. אין לי מושג. כמו כן לא פחות נפלא בעיניי היה היעדר כמעט מוחלט מהספר של השרלטנים והדחילילים הקלאסיים של ההגות הישראלית: פורפסור ל., שמעון פרס, הרבנים שך וגינזבורג, אחד העם, וכל החשודים הרגילים של עסקנות האוויר. ברוך שפטרנו, הגיע הזמן להתבגר ולעבור הלאה. רק במקום אחד בלבד בספר חשתי שלא בנוח בבחירת הדובר, וזה היה בעיסוק נרחב מדי לטעמי בתיאטריות הקונספירציה הבזויות של יגיל לוי ("הדתה" ו"תיאוקרטיזציה של צהל"), אבל גם שם הוצגו טיעוני נגד מפי אנשי ימין מוסמכים. אם צריך לנהל ויכוח עם אנשי שמאל, יהי רצון שכל הויכוחים יתנהלו בהגינות כמו בספר הזה.

אבל אם נחזור לרגע לביקורת בונה על תכני הספר אעיר מספר הערות: המחבר אכן קוטל כהוגן את התנועה הרפורמית לדורותיה, אך נעצר צעד אחד לפני המסקנה הסופית שאני הגעתי אליה מזמן: שמדובר בתנועה מובהקת של אנטישמיות רוחנית כמו הגרועים שבמתיוונים והיהודים של האינקוויזיציה הספרדית. לקראת סוף הספר המחבר מצטט את מייקל ברנט הטוען ש"תיקון עולם הפך למושג המנגיד בין המוסר היהודי האוניברסלי למוסר הישראלי הבעייתי והמוגבל. באמצעות תיקון עולם ניתן כיום להדיר את ישראל, שכן בבית כנסת יש מקום להכרזת הזדהות אחת וישראל פיהתה את מקומה לכרזה למען קרבנות דרפור". אז אם אנחנו בישראל מייצגים את העם היהודי, אז האם מתנגדים העיקשים ביותר שלנו אינם מייצגים אנטישמיות? לצערי טענת האנטישמיות הרוחנית לא עלתה ולו פעם אחת בספר, ובאופן כללי אין כמעט היום חוקרים יהודים אמיצים מספיק לחקור לעומק את תופעת האוטו אנטישמיות. טרם פתחנו במלחמה הראויה הזאת.

ובאותו הקשר: מהו בדיוק "מוסר הנביאים האוניברסלי" של הליברלים? מאיפה הם מכירים אותו, הרי הם אינם בקיאים בספרי הנביאים, ואף מתקשים לקרוא עברית? אלא שמוסר הנביאים הרפורמי מאז ומעולם היה כדברי פרופסור זכריה פרנקל הקונסרבטיבי "נע בין נצרות סמויה לנצרות גלויה". אין למוסר זה כל קשר ליהדות, אלא לנצרות השמאלית, יוניטרית, מיין ליין, וכדו'. הנביאים אמנם ביקרו שימוש לא הגון בכוח של מלכי ישראל, אך בסופו של יום הם היו נביאי חצר, שיצגו את "האינטרסים של הקב"ה" בממשלה. הם עזרו למלכי ישראל בקרבות צבאיים ובמדיניות חוץ. נושא חזרת הנבואה כפי שהראי"ה קוק ותלמידיו הקרובים דיברו עליו לא הוזכר ולו פעם אחת בספרנו. ונשאלת השאלה: האם המחבר מסוגל לדמיין שכאשר הנבואה תחזור לעולם בעזרת השם, הנביאים יהיו דווקא מתנחלים ואנשי ימין קיצוני? ביננו, אם מכון הרטמן כל כך דבק במוסר הנביאים, למה הם לועגים לדיבורים על חזרת הנבואה? אולי הם מבינים בשקט את הבלוף האוניברסליסטי הזה.

ואחרי הכל, רוב הספר עוסק בסקירה של היסטוריית העם היהודי ממעוף הציפור תוך התמקדות ביחס ללאומיות וארץ ישראל מול חיי גולה וקוסמופוליטיות, והוא דומה בזה לספרו החדש של אסף מלאך. אלא שכאן יש יותר חומר בקיצור גדול יותר, בצירוף המון אנקדוטות היסטוריות עסיסיות, ואילו הספר של מלאך היה שיטתי יותר אך גם "מרובע" יותר, ושניהם כאחד טובים.

לסיכום, אמליץ את הספר של יוסי שיין בכל פה, והלוואי ויתורגם לאנגלית במהרה, ויעשה המחבר חיל בלימוד התועים הדרך.

חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו וה' יעשה הטוב בעיניו.