סקירה: המוח הסורר, גד יאיר

 טוב, אז קראתי בשבת את 'המוח הסורר' של הסוציולוג גד יאיר. נתחיל מהסוף: מדובר בספר טוב ושווה קריאה. הוא טוב קודם כל משום שהוא אומר משהו בכלל ולא מתמצה בבלבולי מוח הרדיקליים הרגילים סטייל 'תיאוריה וביקורת', ולהבנתי פרופ יאיר אפילו אומר משהו חשוב באמת שכדאי לדעת. לטעמי יש בספר גם מספר חסרונות (בראשם עריכה לא מהודקת מספיק. בספר יש 261 עמודים, ובאזור עמ' 180 אפשר היה לחתוך בערך 30-40 עמודים בלי שיורגש חסרונם), ואפילו פיל כלשהו נוכח בחדר, אבל על כך בסוף.

במה עוסק הספר?

הספר עוסק בניסיון לאפיין מהו "מדע ישראלי". אם הרמתם כעת גבה וחשבתם על התעמולה הנאצית נגד "מדע יהודי", אז אל דאגה - רוב הספר עוסק בהשוואה בין מוסדות המחקר הישראליים ל... מוסדות המחקר הגרמנים!(וקצת לאמריקנים)

טיעון מרכזי בפי המחבר, ולא רק בספרו הנוכחי, הוא שהשאיפה הקאנטיאנית ליצירת תרבות אוניברסלית לחלוטין המושתתת על התבונה בלבד ללא כל שכבה של תרבות ומסורת מקומיים היא אשליה מוחלטת. אין אף עם שמוכן או אף מסוגל לוותר על תרבותו שלו לטובת תרבות נייטרלית לחלוטין, משקיפה מהאו"ם, וכל הדיבורים של הוגי הנאורות לדורותיהם גם היו תחומים במסגרת תרבותם המקומית (היהודים המתבוללים הם למעשה היחידים שקנו את הסחורה הקאנטיאנית הזאת מאז ומעולם, ודי קשה לישראלים שלא להרהר על הבריאות הנפשית של הטיפוסים האלה אז והיום). עכשיו, ברור לגמרי שבניגוד לדברי הנאצים, המשוואות של איינשטיין תקפים באופן שווה בכל מקום וזמן ועל כל אדם, אבל בספר לפנינו ישנה טענה שבמבט ראשון איננה מובנת מאליה, אבל אחרי קריאת הספר היא ברורה כשמש: לממסדים מדעיים במדינות שונות יש התנהלות שונה המבוססת על התרבות המקומית אותה בני המקום מכירים מגיל אפס, וממילא יש אופי *מקומי/לאומי* לפרוייקטים בהם הם עוסקים. הספר מבוסס על ראיונות שציטוטים מהם מובאים בעילום שם עם כ-125 מדענים בכירים שהשתתפו בשיתופי פעולה מדעיים ישראלים-גרמנים, לעתים לאורך שנים רבות. בתחילה הם חוששים "להכליל" ו"לחזק סטריאוטיפים", אך לאחר התנצלות זו כולם פותחים את הפה ומצביעים מיד על ההבדלים בין האופי היהודי לגרמני וכיצד הדבר מתבטא במעבדה ובאדמינסטרציה האקדמית. וראה זה פלא, כולם מצביעים פחות או יותר על אותם ההבדלים אחד לאחד. אז אם כולם רואים אותו הדבר, אז מסתבר שיש ממש בסטריאוטיפים האלה, לא? אכן. כנראה צריך אומץ כלשהו בחוגים אקדמיים כדי להצביע על המובן מאליו הברור להמונים כולם, אבל לפחות המחבר מוכן לעשות את זה, ללא כחל וסרק, ולא מסתתר מאחורי ערפל רלטיביסטי כמו רוב עמיתיו למקצוע.

אז מה הם אומרים?

עיקרי הדברים:

שהמדע בישראל פועל באופן שוויוני ולא היררכי, בניגוד למבנה של האקדמיה הגרמנית המסודר בהיררכיה מעין צבאית.

שהגרמנים עובדים בסדר מופתי וקפדני ומקדמים את המדע עקב בצד אגודל על פי תכנון ארוך תווך, והם מקפידים לסדר ולקטלג הכל גם בפרוייקטים גדולים מאד. הישראלים לעומת זאת אוהבים הברקות ו"הארה" פתאומית שיתנו פריצת דרך מדעית אמיתית. להצליח בגדול או להיכשל בגדול. הם פשוט מתקשים לעסוק בפרטים הקטנים והטכניים, וחשוב להם "הרעיון הגדול". הם לא מתכננים כמעט כלום לתווך הארוך ומאלתרים תמיד, והם קופצים באופן תזזיתי מפרוייקט לפרוייקט ומהתמחות להתמחות, הכל לפי העניין והתשוקה של הרגע. וכאן עוד הבדל - הישראלים פועלים מתשוקה ומעורבות רגשית גדולה במחקר, ואילו האידאל של הפרופסור הגרמני מתנגד לגמרי לעירוב רגשות במחקר והוא מעדיף על המחקר שלו תמיד קר לגמרי. הגרמני אמנם עובד בחריצות, אך הוא לא עוסק במדע אחרי שעות העבודה, ואפילו לשלוח מיילים לעמיתים שלא בשעות העבודה אסור שם על פי חוק.

למדעניות (ואף להרבה מעדנים גברים!) גרמניות אין ילדים. פשוט כך. העובדה שלמדעניות ישראליות יש בדרך כלל 2-3 ילדים נראית להם אקזוטית לגמרי, אך לאחר היכרות הגרמנים מגלים הערכה גדולה לנשים כאלה ש"עושות הכל", אך הם לא ממש מצטרפים לטרנד. פרק זה בספר היה מבחינתי חידוש מרענן ואפילו נועז של המחבר, עיסוק פומבי בצד האפל ביותר של הקרייריזם הנשי: העובדה שברוב העולם לנשות קריירה אין באמת משפחה. לרוב נהוג להעלים עין מהסוגיה הזו המנוגדת לגמרי לטבע האנושי, אך פה היא מדוברת לאורך פרק שלם מתוך מבט אוהד על מוסד המשפחה. ממש לא מובן מאליו כיום.

ולבסוף, כמובן שישראלים שואלים שאלות, תוקפים ומורדים באופן עצמאי לגמרי , ואילו הגרמנים כידוע לכל, מצייתים לפקודות של הממונים עליהם.

המחבר מסביר שלכל אחד מהתרבויות יש בשורה התחתונה חסרנות ויתרונות, והם מלכתחילה עוסקים בפרוייקטים אחרים או תפקידים אחרים בפרוייקט מסוים. "דוקטורנט גרמני הוא חלומו של פרופסור ישראלי. הוא יחשב הכול באופן הכי יסודי ולא יתלונן"; "לגרמנים יש ציוד מדהים, יכולות חישוביות מצוינות, אבל הניהול נוקשה ומונע חדשנות. לפעמים פשוט אין להם רעיונות כמו שיש לנו", ועל זה הדרך.

העניין שהכי אהבתי בספר היה ה"תיאולוגיה הסמויה", אם לשאול באופן לא מדויק ביטוי מהסוציולוגים. בדומה לתכני ספר "התנגשות הצוויליזציות" הרבה מהרעיונות שהזכרנו לעיל ניתן להציג אותם בשפה תורנית לגמרי, והספר אינו אלא קצה קרחון, והשתקפות של עולם האידאות הרוחני (איפה רבקה שכטר כשצריך אותה?). המחבר שואל על שורשיהם התרבותיים של העניינים האלה ומצביע על התרבות היהודית והציונית אצלנו והתרבות הנוצרית והצבאית אצל הגרמנים. התלמוד עוסק בדיונים ולא בדוגמה שיש לציית לה כמו בנצרות (חבל שהמחבר לא הבחין בכך שהשם של עמנו "ישראל" יסודו בפסוק "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל". הישראלי מעצם טיבו אינו מציית אלא נאבק, וזה בלב הדת שלנו, ולאו דווקא מרד מוחלט בדת כפי שהמחבר נוטה לבאר). הגרמני העביר את המשמעת הפרוסית משדה הקרב אל המעבדה. אפשר היה להאריך בכך עוד הרבה: דרשות המקובלים על ה"עמל" של עמלק החרוץ, ההארה הפתאומית של רוח הקודש אצל היהודים("גילוי יסוד דאבא") מול היגיעה של החקירות השכליות אצל האומות.

מעל כל הרשימה אותי הקביעה שבניגוד לישראלי, הגרמני אינו מתעניין במשמעות הגדולה של מחקרו אלא בעיקר בהיבטים הטכניים. בשפה התורנית נאמר שהיהודי מחפש "דעת" או "דעת אלוהים" ומכאן המעורבות הרגשית העמוקה שלו, ואילו הגרמני מתעניין רק במהלך הטכני. אם להיות לא תקינים פוליטית צריך להקביל את זה למיניות היהודית שמתעניינת בקשר עמוק בין בני זוג לבין העיסוק הגרמני הנרחב בעירום ופורנוגרפיה שאינם אלא עיסוק טכני לחלוטין ללא קשר עמוק של דעת. ומכאן גם חלק מההבדלים באתוס המשפחתי.

טיעון מעניין נוסף היה שהגרמנים רואים בישראלים וביהודים בכלל מזרחים (שתי נקודות ליהודה שנהב) ולא אירופים, ומתבוננים בהם במבט קצת אקזוטי/אוריינטליסטי. הרצי"ה קוק היה חותם בשתי ידיים שאנחנו לא אירופיים אלא אסייתים.

ומכאן לחסרונות של הספר.

א. כפי שפתחנו, העריכה הלא מהודקת.

ב.חבל שהמחקר היה איכותני בלבד, ולא נעשה ניסיון לגבות את הרעיונות האלה בסטטיסטיקה מסודרת. זה היה נותן למחבר עוד קצת נשק נגד המפקפקים על המדעיות של "חשיבה סטריאוטיפית נמוכה".

ג. כאן אני מגיע לחסרון העיקרי בעיניי, הפיל בחדר של הספר. המחבר מהלל את החירות מחשבתית והעצמאות של ישראלים, את קריאת תיגר הישראלית הנהדרת. לפעמים המחבר נשמע ממש מאוהב, כמו פריקלס המונה את מעלותיהם של האתונאים. אלא שאליה וקוץ בה: האם מחבר אכן קורא תיגר באופן מלא? כלומר, האם הוא קורא תיגר על מוסכמות של החוגים שלו? זה שהמחבר אינו נמנה על החרטטנים של 'תיאוריה וביקורת' זאת התחלה מצוינת. אבל לא הכל כל כך חלק. הפרק הראשון בספר עוסק ב"משבר מימון" באקדמיה ישראלית (שבאופן אופטימי המחבר טוען שגורם לישראלים להתאמץ ולהצטיין יותר, כי צריך לשרוד עם מה שיש). את הפרק הזה צריך להשוות לפרקים מקבילים ב"כל שקרי אקדמיה" הנפלא של עוז אלמוג (שסקרתי פה לפני כמה חודשים). אין בספרנו שום ביקורת עצמית על הניהול הכושל של אקדמיה, המילים "פנסיות תקציביות" לא מופיעות פה בכלל, אין שום אזכור לעושק של הסגל הזוטר וכו', אלא רק תחינה לעוד ועוד כסף ציבורי. ממש כמו איזו ישיבת מקובלים פיקטיבית המחבר בטוח שהוא וחבריו ממש מצילים את העולמות כולם, וכל שנותר הוא שהציבור יתחיל לשפוך את הוראות קבע ("יהודים!! נאורים בני נאורים!! ממשלת הזדון גזרה שמד!! תנו לנו כסף!!"). חוסר ביקורת העצמית פה פשוט זועק לשמים. אפשר ללמד זכות על המחבר שכמו רוב ישראלים אולי הוא פשוט לא מבין כלום בכלכלה, אבל ציפיות היו לנו.

חמור יותר בעיניי, וזה הפיל גדול, הוא התעלמות מחומרת תרבות הפי סי באקדמיה, נגע שהסוציולוגים הם חלק מהאחראים הראשיים להתפשטותו. אפשר לטעון שלא זה עיקר עיסוקו של הספר, אבל פטור לא כלום אי אפשר. האם נראה את פרופ יאיר קורא תיגר בקול רם על משטרת העופל הזאת, שממש כעת אוחזת בארה"ב באחיזת חנק רוחנית? האם נראה אותו יוצא כנגד הניסיון האומלל לייבא ארצה את החורבן הזה? אצל הפמינסטיות, אצל פעילים בקהילה האתיופית, אצל ההומואים? (כמה סוציולוגים דיברו בקול על השלכות החברתיות של פונדקאות של סטרייטים, וכל שכן של הומואים? בגרמניה הנפלאה אם זכרוני אינו מטעני הפנדקאות אסורה כליל). טרם שמעתי את קולו, ואני חושש ש"קריאת התיגר" של רבים מדי בחוגי האקדמיה היא "קריאת תיגר מפא"יניקית" שבטית כמעט לגמרי, "Round up the usual suspects", ואין אצלם מחויבות מלאה לאמת באשר היא, גם במחיר אישי. הלוואי ואתבדה. ההחרמה של המחבר את אוניברסיטת אריאל לא בישרה לי טובות.

אז לסיכום:

ספר טוב, לא ארוך בסה"כ, בעל מטען רוחני אמיתי, ואמירות לא בהכרח שגרתיות, שיגרמו ג'ננה לרדיקלים. הייתי מאד רוצה לשמוע שיחה של המחבר עם אנשים מחוגים שלי, חוגי ימין דתי, ונקווה שעוד חזון למועד. מומלץ.