סקירה: הישגי האדם - מסע בעקבות המצוינות במדעים ובאמנויות (אנגלית), צ'ארלס מארי

 אתמול סיימתי את ספרו של צ'ארלס מארי Human Accomplishment- The Pursuit of Excellence in the Arts and Sciences. למי שלא מכיר, מארי הוא מבכירי הסוציולוגים באמריקה, מהדוברים המנומקים ביותר של המחנה הליברטאני (או מיניארכי- התומכים בממשלה קטנה ככול האפשר) ואדם שספריו הפכו אותו לכל כך שנוי במחלוקת שלמרות שברור לגמרי מקריאתם שהבן אדם מלומד עצום, גאון גמור, ואיש מדע אמיתי ולא אידיאולוג מניפולטיבי, הוא אינו עובד באף אוניברסיטה כיום אלא במכון המחקר American Enterprise, שם הוא מנפיק ניירות עמדה ויצירות מונומנטליות כמו זו שנעסוק בה כעת. (למי שאינו קורא אנגלית ספריית 'שיבולת' מוציאה בימים אלו ממש את ספרו המשפיע Losing Ground /מתקדמים לאחור על הסיבות לבעיות החברתיות בקהילה השחורה בארה"ב.)

במה עוסק ספרנו?

במצוינות אנושיות ובגאונות. בתגליות המדעיות הגדולות, בהמצאות הטכנולוגיות, ביצירות האמנות הגדולות, בכל הדמויות שזכו בתהילת נצח בתחומים אלו.

המהלך הוא כזה:

א. לערוך רשימות מצומצמות ומנומקות היטב של מי שמוסכם על מירב המומחים שהם היו הגדולים ביותר בתחומם.

ב. לכמת את העשייה שלהם (ומארי הוא אלוף המטריקה הסטטיסטיקה), לסדר אותה על צירי הזמן והמקום, ולנסות להצביע על המסקנות העולות מהניתוח.

ג. בחלק האחרון של הספר שהוא הפילוסופי ביותר והכי פחות אמפירי יש ניסיון להסביר מהם התנאים להופעת יצירה גאונית ולשאול האם זה קורה בימינו יותר או פחות מבעבר, ומדוע.

לא אוכל לתפוס פה את המרובה, אבל אומר בקצרה שהספר בהחלט נותן קצת לנשום אוויר פסגות אמיתי. לקבל ולו טעימות קטנות ביותר ממיטב הגאונים ממזרח שמש ועד מבואו, החל משנת 800- לספירה הנוצרית ועד ל 1950. התאריך הראשון מייצג את סיום העידן המיתולוגי ותחילת 'עידן הציר' שבו נוצרה התשתית לרוב הצווילזציות הגדולות (אצלנו זאת הייתה תחילת חכמי תורה שבעל פה, ולהבדיל, הנצרות) והתאריך השני נבחר כדי לא להביע דעה על עניינים בני זמננו שאין לנו פרספקטיבה מספקת להעריכם. יש פה גן עדן עליון לחובבי ניימדרופינג וטריוויה, מספר סיפורים מרתקים ממש, וחשוב מכל, יש פה ניסיון מרשים לתת פרספקיטיבה מדויקת לגבי מכלול ההישגים. נכון, כמעט לכל התרבויות היו ענקים. אבל אומר לנו מארי, בוא נמדוד, נשווה וננמק. האם באמת היו מספר דומה של סופרים סינים ומערביים גדולים? (ממש לא. למערב יש יתרון מספרי מובהק של סופרים וספרים) האם באמת המזרח משתווה למערב בתרומתו ההיסטורית למדע? (עד הרנסנס עיקר זרימת הידע הייתה ממזרח למערב, ומאז כמעט רק הפוך). למה הגאונות לא מופיעה בשווה לאורך ההיסטוריה והיו תקופות ומקומות עם המון גאונים מהפסגה ממש (נניח מדענים בגרמניה בראשית המאה שעברה או שרשרת הפילוסופים של סוקרטס-אפלטון-אריסטו) ויבשות שלמות שעברו בהן מאות שנים בלי גאון אחד מהליגה הבכירה ביותר? (בסוף הספר יש רשימות של "גאוני משנה", שכמובן היו ענקים ממש בתחומם, אבל מטרת הספר היא להבין מהי גאונות, ולכן המחבר התמקד בקבוצה מצומצמת של הגדולים ביותר ממש).

כמה נקודות מעניינות העולות מהספר:

* הגאונות בטהרתה איננה מתפלגת בעקומת פעמון ('התפלגות נורמלית') אלא ב'עקומת לוטקה' (Lotka Curve) שאומרת את הדבר הבא: יש מעט מאד גאונים (אלו שנמצאים מראש בקצה עקומת הפעמון בתחום ה IQ) אבל בתוך הגאונים עצמם ההתפלגות יורדת מהר בחדות ויש כמות ספורה ממש של גאונים שאחראים לרוב ההישגים. כלומר, המון גאונים כתבו 10 סמפוניות טובות, אבל רק בטהובן כתב מאות יצירות מונומנטליות. המון מתמטיקאים היו קרובים לפסגה אבל רק אויילר כתב 90 כרכים (!) של חומר מבריק לגמרי. מארי מדגים את ההתפלגות בעולם הגולף המקצועי: אם בוחנים את כול מי שהגיע לשלבי הגמר בטורנירים PGA Championship משנת 1970-89 מדובר ב 361 שחקנים ברמה הגבוהה ביותר. אבל רק 47% מהמשתתפים זכו אפילו בטורניר אחד בכל הקריירה, כמות קטנה בהרבה זכתה ב 2-25 טורנירים, 4 ארבעה שחקנים זכו ב -30 ומעלה והרחק במרומי הפנתיאון נמצאים ארנולד פלמר וג'אק ניקאולאוס עם 61 ו 71 נצחונות. כך בגדול מתפלגת מצוינות ברמות הגבוהות.

*כדרכו בקודש מארי בז לגמרי לתקינות הפוליטית ושוחט כמה פרות קדושות, למשל לגבי הישגי המזרח מול המערב. למרות שניכר שהוא מתפעל עמוקות מסין הקלאסית, הוא אינו מהסס לאמוד באופן מדויק את טיב הישגיה: בתחילת הספר ישנו תיאור נפלא בן כמה עמודים של העיר Hangzhou, בירת שושלת סונג, עיר שבמאה ה 12 הייתה בת כמיליון תושבים. סין הייתה הצוויליזציה המתקדמת ביותר במאות האלה, ובתחומים כמו היגיינה (איזה אירוניה, אה?), רפואה, ביורוקרטיה וסטטיסטיקה ממשלתית, ייצור נייר וברזל, מגוון סוגי הספינות או האוכל, מדובר בסטנדרטים שהמערב מעולם לא ראה עד תחילת העת המודרנית. הייתה שכבה גדולה של משכילים, אומנים וצרכני אומנות טובה ומוצרי יוקרה. אנקטודה מוכרת אך עדיין מדהימה היא מסעות התגלית הימיות של Yongle הקיסר השני לשושלת מינג, 90 שנה לפני קולומבוס. צי ספינותיו של הקיסר יונגל הגיעו עד אפריקה, מרחק דומה מאד לזה שעשה קולמבוס עד אמריקה, אבל קולומבוס עשה זאת עם 90 איש, 3 ספינות וב 7 חודשים, ואילו הצי הסיני עשה את מסע השייט הארוך ביותר שלו עם 317 ספינות, 27,750 אנשים ושנתיים תמימות בים. האונייה הגדולה ביותר הייתה בגודל של משחתת מודרנית, והקטנה ביותר הייתה פי שניים בגודלה מספינת הדגל של קולומבוס. חתיכת אופרציה גם בימינו.

ולמרות כל התיאור הנ"ל מארי מתעקש שגאוני המערב אכן עשו יותר מהמזרחים לאורך ההיסטוריה. קודם כל, המדע הסיני היה מורכב מהבלחי גאונות של כמה וכמה גאונים בודדים (מה שכמובן אומר שבאותן השנים הסיניים ממש התבלטו דווקא ביצירתיות שלהם ולא בחיקויים) אבל לא הייתה שיטה וסדר של חקירה ואגירת ידע כמו באקדמיות במערב מיוון הקלאסית והלאה. נכון, הייתה שכחה במערב עם נפילת רומא, כי הייתה תופעה של איבוד ידע לאורך כל העת העתיקה. מצרים של יציאת מצרים הייתה אלף שנה *אחרי* השיא הטכנולוגי שלה, ועדיין מעצמת על. ועדיין, מארי מתעקש שבמערב היה מאמץ מדעי קולקטיבי ובסין בעיקר גאונים בודדים.

אבל ההבדל הגדול כמובן מגיע בהמראה של המערב מהרנסנס והלאה. פה כבר המזרח נשאר הרחק מאחור כפי שכולנו ידענו, וכול הניסיונות לספור מדענים הודים או משוררים פרסים לא יועילו יותר מנאום קהיר המופרע של ברק אובמה. המזרח פיגר מאז באופן אובייקטיבי בכל תחומי ההישג האנושי. הסקירה בספר מסתיימת ב 1950, ומעניין יהיה לדמיין את הכרך הבא בעוד 100 שנה. מארי מגלה בכמה משפטים קצרים שהוא למעשה מסכים עם מארי אחר - דאגלאס - שאירופה היא יבשת בגסיסה, וכמובן אין להכחיש את הנראה בחוש - סין היא מעצמה, יש המון הודים בגוגל וכו', אבל את האמת ההיסטורית אין לעוות - המערב יצר עד היום יותר מדע ויותר תרבות גבוהה בפער ניכר (החישוב המדויק הוא מעט מסובך, אבל זאת המסקנה). מארי צפה כמובן שהוא יואשם בגזענות ובאירופוצנטריות ולכן סידר מראש את הטבלאות עם סטייה ברורה לטובת המזרח - כל גאוני המערב בתחומי האומניות נספרים בטבלה אחת בכל תחום, ואילו במזרח מארי יצר טבלה אחת לאומנות סינית, עוד נוספות להודית, ערבית/פרסית ויפנית, כך שהמזרח מראש קיבל 4× תקנים, ועדיין יצא בפיגור מספרי ביצירות מופת (התחום היחיד שהיה לדעתי קצת לא הגון היה בתחום המוזיקה הקלאסית המזרחית. לא נמדדה כלל המוזיקה המזרחית, משום שהיצירות הגדולות במזרח הן אנונימיות ולא היה ניתן למדוד אותה על פי רשימת מחברים. אבל זה היוצא מן הכלל המעיד על הזהירות שננקטה לגבי הכלל), וכל שכן שבמדעים, שם כמעט לא היה למזרח ייצוג כלשהו בפסגה.

איך ולמה נוצרים התנאים להישגים גאוניים?

יש כמה וכמה אפשרויות שחלקן נמדדות פה באופן אימפירי. למשל מעניין לציין שמלחמות אינן מדכאות יצירה גאונית. היו תקופות זוהר של ממש בתחומי היצירה שהתקיימו תוך מלחמות נוראיות. אתונה של פריקלס, פירנצה של הרנסנס, תור הזהב של הולנד במאה ה 17, ועוד ועוד. אבל דיקטטורות רצחניות זה כבר עניין אחר לגמרי. ברית המועצות, ספרד של האינקוויזציה, הבלקנים תחת השלטון העת'מאני, וכדו' היו בעלי ביצועים חלשים מאד בתחומי היצירה, למרות שארצות כמו ספרד היו מעצמות לפני ההידרדרות. עיור הוא תנאי חשוב למימוש המצוינות, וכך גם שפע חומרי (אם כי כסף יכול גם להיות קללה. מארי מציין שהעושר האגדי שהספרדים שאבו מדרום אמריקה הוביל את ספרד לחיי לוקסוס, בטלה וניוון, ולא לתור זהב נוסף).

אבל מארי מדבר גם על היסוד הפסיכולוגי. לשיטתו חייבים כמעט בוודאות 4 תכונות:

1. תחושת ייעוד ומטרה - פה כמובן עוזרת הדת, אבל מסתבר שאפשר גם בלעדיה. יש גם תפיסות פילוסופיות ודתיות שמבטלות כליל את ערך ההישגיות החומרית ומארי אף מציע שגם עניין זה היה בעוכרי המזרח (הציטוט שלו פה מהדאו טה צינג הוא פשוט מאלף. הרבה יותר קלאסה מדרשה של איזה משגיח נגד "תאוות") בלי תחושה חזקה של ייעוד אין התמסרות מספקת כדי להגיע לפסגה.

2. מבנה מארגן - בלי להכיר תבנית שנקראת סימפוניה אי אפשר לייצור סמפוניה. כנ"ל מוזיקת רוק, או פעילות במעבדה כימית. מבנים קמים וחלק גם מגיעים למיצוי ונופלים, אבל בלי מסורת של תבניות אין יצירה גבוהה.

3. אוטונומיה - אם בתרבויות שונות העיקר הוא ההרמוניה והסדר החברתי, המעמדי והמשפחתי, ואסור לעורר דיון ומחלוקת, אז כמובן שזה מקשה מאד על פריצות דרך. בהערה אחת מארי סוקר את היהדות האורתודוקסית ונותן לה ציון גבוה על עידוד ההשכלה, אך מבחינתו המסגרות שלה חונקות מדי ומעודדות מילוי חובות ולא מימוש עצמי יצירתי. אולי כדאי שיכתוב דו"ח לישיבות בני עקיבא... (יש גם חצי פרק אחר ובו האובססיה הידועה שלו להישגי היהודים האשכנזים מאז ההשכלה. יהיה מרתק לשוחח איתו באופן מפורט על יהודים ויהדות. הרושם שלי הוא שמארי אינו אדם דתי כלל, אך הוא מלומד עצום, מעין כומר הומניסטי, וחלק מחבריו הקרובים הם יהודים).

4. "טובין טרנצנדנטלים" - בלשון העם -"חזון". לכל הגאונים האמיתיים הייתה תרבות שניסחה בבהירות חזון לגבי *האמת* *היפה* ו*הטוב*. ההגדרות כמובן חלוקות לאורך ההיסטוריה, אבל תמיד היו הגדרות, וברגע שאין הגדרות העסק מתנוון. החשודים המידיים הם כמובן האומנות המודרנית לסוגיה, ומדעי המרמור באקדמיה, ומארי מתעב באופן די מנומס את שניהם.

ומכאן גם מסקנה אחרת שלו, שמלומדים רבים חולקים עליה, והיא שהיום יש ירידה גדולה בכמות הגאונים. יש לו גרפים בנושא וכו', והוא דן באפשרויות שונות לשחק בנתונים, אבל תמצית הטענה היא ש: א. האמנות היום מבולבלת ומנוונת מדי בתחום החזון הנ"ל, ולכן אין לה יצירות גדולות באמת. ב. במדע היום יש בעיקר עבודות צוות ולא גאונים יחידים כמו פעם. אפשר להאשים את אבותינו שכבר תפסו את התגליות הגדולות. אפשר כמובן לשמוח על התקדמות האדירה בטכנולוגיה ועל איכות החיים, אבל את פריצות הדרך הנחשוניות עושים רק הגאונים הגדולים, איינשטיין אחד ולא 10k סתם דוקטורנטים לפיזיקה. נקודה רצינית למחשבה.

כשקראתי את הפרקים הראשונים בספר האסוציאציה הראשונה שלי הייתה דמותו של שלמה המלך בספר משלי ובקהלת. הגאון הבודד שעשה הכל, למד הכל, חווה הכל והיה לו הכל, וכותב לנו דו"ח על מסקנותיו. אלא שספרנו מציג תמונה גדולה בהרבה. כל ה"שלמה המלך-ים" של (כמעט) כל תולדות אדם ממזרח שמש ועד מבואו, נסקרים ונשפטים לפנינו. האם לא היה מתאים יותר לכתוב את קהלת ב Hangzhou של שושלת סונג? מה שלמה המלך היה כותב לו היה חי ברומא של אנטונינוס, בגרמניה של הקייזר או בישראל של היום? הספר מעלה שאלות עמוקות הן לגבי "יתרון החכמה מן הסכלות" והן לגבי סגולת ישראל. הייתה תרבות עצומה בכל מיני מקומות, והרי היא לפניכם, לא יעזרו הקשקושים המבטלים בערוץ הידברות. אז מה באמת עם ישראל עשה בדיוק? למה דווקא אנחנו חשובים? ואני אישית כמובן מאמין בסגולת ישראל בכל עומקה המיסטי.

"זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך זקניך יאמרו לך. בהנחל עליון בהפרידו בני אדם... כי חלק ה' עמו יעקב נחל נחלתו". כל אלו שאלות עמוקות שאי אפשר לענות עליהם פה, אבל למסע הגדול של התרבות וההיסטוריה חייבים לצאת, והשם יאיר עינינו. ספר מצוין, ומבוא גדול לחכמה.