סקירה: מכת עדר, דאגלס מארי (אנגלית, ותיכף גם בעברית)

 טוב אז סיימתי את החדש של דאגלס מארי והבטחתי לחבר'ה ביקורת. איפה להתחיל?

קודם כל מדובר בספר נועז מאד. מדהים לחלוטין ששמרן בריטי בן ימינו, גם אם הוא הומוסקסואל, מסוגל לכתוב ספר כזה ללא מורא מהחברה הסובבת. החברה הבריטית כפי שהיא מתוארת בספר היא פונדמנטליסטית מעל כל דמיון בקשר לנושאים המדוברים, ואוכפת את דעותיה המשונות ללא היסוס בעזרת כל מנגנון אכיפה אפשרי מהממשלה ומטה.

והנושאים המדוברים, למי שלא שמע על הספר הם כדלקמן: הומוסקסאוליות, מגדר, גזע, וטרנסג'נדרים (פלוס מספר פרקי אתנחתא, בראשם פרק קצר אך מדהים על ההטייה השמאלית העזה בתוצאות החיפושים בגוגל תמונות. מסתבר שהדבר קיים רק בשפות מערביות. משעשע לחשוב מה יקרה אם וכאשר גוגל יחליטו לדחוף תמונות של זוגות הומואים גם לתוצאות החיפושים בשפה הערבית או באורדו).

אין לי כוונה לעבור בפרוטרוט על הרעיונות של הספר, פה יש ראיון שעושה בדיוק את זה. מדובר בספר עמוס בהיסטוריה (אך ממעט במדע, יש לציין) ובאירועים מן החדשות של השנים האחרונות, לצד ניתוחים פילוסופים בסיסיים אך בהירים, וטיעונים לוגיים נבונים או אפילו מבריקים לעתים, המדגימים היטב את העליונות האינטלקטואלית המוחלטת של אדם מהרקע של מארי על פני העיתונאי הנבער והמתלהם המוכר לנו, בוגר גל"צ. סגנון הכתיבה מצוין, הומור בריטי טוב עם אנדרסטייטמט, ועריכה טובה למעט בפרק על גזע, שלטעמי היה ארוך מדי.

מה כן אומר על התוכן:

מדובר ב ה-ספר בהא הידיעה שאדם שמרן מסוג כלשהו ירצה לקרוא בנושאים האלה. ספר שהוא מצד אחד ליברלי במובן הקלאסי של המילה: מאמין אדוק בחופש ובבחירה חפשית, ובריבונות האדם על גורלו. אך דווקא משום שנקודה זו הובהרה כל צרכה, מדובר בספר ששואל את כל השאלות הנוקבות ביותר האפשריות בתחומים האלה. חלק מהשאלות פשוט הדהימו אותי בישירות ובפשטות שלהם, ואפילו אני לא חשבתי על חלקן. דוגמה אחת: מארי הוזמן לפאנל בכנס של האחוזון העליון של נשות העסקים של לונדון. הוא מתאר את תחילתו של האירוע כתצוגת אופנה לכל דבר. בזו אחר זו מגיעות במכוניות פאר נשות עסקים לבושות בבגדי מעצבים מרהיבים ונכנסות בדרמטיות לאירוע, משל היו דוגמניות באירוע השקה. בפאנל עצמו יושבות כמה נשים על הבמה ומקשיבות לדוברת. מארי ההומוסקסאל מתאר אותה כאישה יפיפיה שנראית כדוגמנית בינלאומית, לבושה בבגדי מעצבים. היא מנכלית, ומספרת על הצעות מגונות שקיבלה ממשקיעים פוטנציאלים בפגישות עסקים, ומסבירה שמדובר בניצול נורא של עמדות הפרבילגיה והכוח הגבריים. הקהל מגיב באמפתיה עצומה. כשמגיע תורו של מארי לדבר הוא פונה אליה ושואל כך: גברת, ההתנהגות של הגברים שתיארת היא נוראה ואסורה לחלוטין. אך האם עלה פעם בדעתך שמראה כמו שלך הוא גם כן עמדה של כוח? בהנחה שישנם גם משקיעים מהוגנים שלא יציעו לך הצעה מגונה לעולם, האם את לא חושבת שהם מסוגלים לחבב אותך יותר, לרצות להיות בחברתך, וכן, גם לתת לך כסף להשקעה דווקא בגלל המראה שלך? הספרות הפסיכולוגית מזמן הראתה בבהירות שבהינתן שוויון בכל קטגוריה אחרת, אנשים נוטים להעדיף ולהפלות לטובה אנשים יפים. למה אם כן את מציגה את עצמך רק כקורבן וכחסרת ישע?

שאלה זו כמובן הייתה זוכה למחיאות כפיים נלהבות בכנס של ארגון הידברות, אך בקרב האליטות הבריטיות מדובר בדברי כפירה מזעזעים. צריך אומץ בלתי רגיל לומר את זה. וזאת רק דוגמה אחת מתוך עשרות טיעונים רעננים שכאלה שמציג מארי, במיוחד בפרק על ההומוסקסאליות, שהיה הטוב ביותר בספר לטעמי. כשמרן דתי מהוגן למדי כמובן שלא הכרתי היטב חלק ניכר מהחומר הנידון והוא בפירוש חומר מצוין למחשבה.

אך אבהיר כאן ועכשיו שבניגוד לספרו הראשון של מארי, לא כל כךמהר הספר הזה יקבל המלצה מהרב אלי סדן. הנושאים המדוברים הם בחלקם הגדול קשורים למין וחלק מהחומרים הם גסים ברמות שונות. אני מתקשה לראות את בעמח"ס לאמונת עיתנו משנן לתלמידיו ניתוח מלומד של ההתנהגות המינית הבלתי הולמת של ניקי מינאז' בקליפ שלה או של שחקניות הולוודיות בתוכניות אירוח. וחבל. מדובר בספר ששואל את כל השאלות הנכונות. אם הרבנים רוצים לנצח במלחמת התרבות הם אינם יכולים להיות פוריטנאים בנושאים האלה. אם וכאשר מגיע לידך ספר בנושאים האלה עם ניתוחים שמרנים ומלומדים - שילוב שבינתיים אינו קיים אצל חלק מאותם הרבנים - תסתום האף ותתחיל לקרוא. אני מודה שהפרק על הטרנסג'נדרים היה יותר מדי אפילו בשבילי ואת חלקו האחרון קראתי ברפרוף מהיר. אני אדם שנבהל מדם ומניתוחים רפואיים, על אחת כמה וכמה מתיאורים מפורטים של תסמונות מיניות נדירות. זה חומר לא קל לקריאה לאדם כמוני, אך לאנשים שבניגוד אלי נמצאים בעמדות השפעה כדאי מאד להבין במה מדובר. עדיף עשרת מונים ללמוד את פה מאשר מעיתון הארץ ומפרסומים של סוציולוגיים רדיקלים.

כמו כן כדאי לציין שבמיטב המסורת של החומרים האלה, חלקם מתעלה לעילא ועילא מעל לכל גבולות הדמיון של כותבי סאטירה. מדובר בחומר נפץ אדיר לקומיקאים שמוכנים להסתכן. אהובים היו עלי במיוחד הטוענים ש"פיטר ת'יל הפסיק להיות הומו, וקנייה ווסט הפסיק להיות שחור כשהם הביעו תמיכה בטראמפ".

חלק אחר של החומרים הוא יותר סיפור אימה מאשר קומדיה. אציין רק את המקרה של ננסי ורהלסט (Verhelst) מבלגיה. בעקבות מערכת יחסים נוראה עם אימא שלה היא החליטה לשנות את מינה, כולל שלל הניתוחים וטיפולי ההורמונים הנדרשים, ולהפוך לגבר. הוועדות אישרו הכל. לאחר סיום הניתוחים נתן בשמו החדש הרגיש שהניתוחים לא שינו את תחושותיו לגבי חייו או גופו. בגיל 44 בלבד ועדות נוספות אישרו לבצע בו המתת חסד. "אינני רוצה להיות מפלצת" אמר/ה. אימו סיכמה את הפרשה ואמרה "מותה אינו מפריע לי. איניי חשה כל צער, ספק או חרטה בנידון. מעולם לא היה לנו קשר אמיתי". אם זה לא סדום טכנו-ברברי, מה זה כן?

פרק הסיכום מעניין גם כן, ובו מארי שואל מה אפשר לעשות מול טירוף המערכות הזה, אותו תיאר ונימק לאורך הספר כמצב לא יציב בעליל מפני עומס הסתירות הפנימיות שבו. תשובתו הפתיעה אותי באופטימיות שלה: הידברות פנים אל פנים. לדבריו, השיח כיום הולך בעיקר בעקבות הרשתות החברתיות אל עבר הברבריזציה. ברגע שאתה יושב מול מיליוני אנשים ומתקשר עימם רק המקלדת והטוקבק, זה לעולם יילך וידרדר משום שכדי לרכוש את האמון של בן השיח, נדרשת פגישה אישית כדי לוודא רצון טוב משני הצדדים. בלי זה לא ייתכן שיח, אלא רק קרבות ומרדפים וירטואלים שגולשים משם בכל ארסיותם אל הזירה הציבורית ואף הפרטית.

אני לעומת זאת פסימי ממנו לגבי סיכויי ההידברות. מארי התעקב בפרק ביניים קצר על השורשים המרקסיסטים של רעיונים התקינות הפוליטית בת זמננו, והדגיש שהיא ניזונה קודם כל מסכסוך ומהקזת דם פומבית מהיריב הפוליטי. כשהגישה היא מטורפת כל כך כפי שהספר מתאר (ובאנגליה זה גרוע בהרבה מארה"ב שכידוע גרועה בזה לאין שיעור מישראל) קשה להבין אם מי יש להידבר. אם עצם שאלת השאלות הלא הנכונות היא עילה לפיטורין ולנידוי לכל החיים, איפה השיח הזה יתקיים?

התקוות שאני תולה הן:

א. בייבוא שיח לא תקין פוליטית מארצות אחרות אל עבר הארצות דוברות האנגלית, שם לדבריו עיקר הנגע. ישראל היא נקודה מצוינת להתחיל ממנה.

ב. מלחמת תרבות ולא הידברות. כפי שגדי טאוב אומר המון ומארי לא אמר מספיק, כל המשחק הזה מתנהל בכפייה מלמעלה של אליטות על ההמונים, שלפחות בחלק מן המקרים ממש לא אוהבים את זה (אם כי איש כמובן לא מבטיח שזה ישאר כך. ע"ע סקרי דעת הקהל על הומוסקסאליות). ברגע שהיו מספיק אנשים מספיק קולניים שיסרבו ליישר קו, תוך הקרבה עילאית בתווך הקצר, הטאבו יישבר ועימו יכולת הכפייה. כאן יש מקום מכריע דווקא לאמנים ומובילי דעת קהל כמו קנייה ווסט שמספיק חזקים ומופרעים כדי לא לשים קצוץ. והוא "עושה האמת מפני שהיא האמת - וסוף הטובה לבוא".

"מי עיוור כי אם עבדי, חרש כמלאכי אשלח". זה הולך להיות קרב ארוך וכואב, בין היתר משום במדובר לא רק באיום מפורש על ערכי הדמוקרטיה וחופש הביטוי, אלא בסוגיות שיש בהם נפגעים בשר ודם, כמו ננסי/נתן הנ"ל. אם אנו מאמינים שהלעטת ילדים בעלי בעיית דיספוריה מגדרית בתרופות מעכבי התפתחות מינית היא התעללות בילדים - ועד לפני שנים ספורות כל העולם האמין כך - אז בסופו של יום צריך לעזור באמת לילדים המסכנים האלה. לטפל ברופאים הפושעים שמטפלים בהם כיום זה החלק הראשון של הפתרון, אך אנשים תמימים וישרי דרך צריכים במקביל גם להתמקד בפתרון יעיל למצקותיהם. כאן אני בעצם מסכים קצת עם מארי שידרש מתישהו למצוא מספיק אנשי אמת בעלי רצון טוב שמוכנים להילחם על האמת ועל הטוב, ולייצור שיתופי פעולה. Hold on folks, the ride is going to get wild.

לסיכום ספר מומלץ ביותר, גם אם לפעמים מזעזע. אל תקשיבו לרבנים לגביו.

הוצאת סלע מאיר מתרגמת אותו בימים אלו, והוא ייצא לאור תחת השם העברי "מכת עדר". רוצו לקנות.