סקירה: האופי היהודי, רפאל פטאי (אנגלית)

The Jewish Mind, Raphael Patai

מי שמכיר אותי יודע שאני נהנה הנאה מרובה מעיסוק בתכנים שאינם תקינים פוליטית. אין כוונתי לתכנים פופוליסטים וולגארים כמו בדיחות גזעניות או צפייה בקטטות באולפן ערוץ 20. אני נהנה בעיקר מתרבות גבוהה ומדע אנטי פי סי. החוג האינטלקטואלי העיקרי שאני מגלה בו עניין מעבר לים הוא חוג ה IDW) Intellectual Dark Web) שמכיל דמויות (רובם אקדמאים ומיעוטם עיתונאים) החל מהשמאל העמוק של סטיבן פינקר וברט ויינשטיין ועד לאייקונים ימנים כג'ורדן פיטרסון ובן שפירו, כשהמכנה המשותף לכולם הוא ההתעקשות לנהל דיון פתוח לגמרי בכל נושא שבעולם ולומר את האמת מול מוסכמות השקר שכופים ברוני הפי סי. פרופסור גד סעד היהודי הלבנוני/קנדי מכנה עצמו Free Speech Absolutist ומאמין שאסור לצנזר אפילו הכחשת שואה ורק קריאות לאלימות פעילה מצריכות טיפול של הרשויות.

כמה סיבות יש לעניין שלי בתכני אנטי פי סי:

א. יש בוודאי עניין תיאטרלי וריגוש בצפייה באנשים שאומרים בטוב טעם ובגיבוי מדעי דברים שרבים חושבים אותם, אך לא מעיזים לומר אותם. אני מודה שמדובר שמדובר בחוויה דומה לזו של קאוובוי טקסני הצופה בטראמפ, רק מינוס השקרים. כשפיטרסון הלם בקת'י ניומן עם מחקרים בפסיכולוגיה במשך חצי שעה והותיר אישה אגרסיבית כמותה נבוכה ומחפשת מילים ללא הצלחה, לא לחינם זה זוכה לעשרות מיליוני צפיות, אפילו שלא נצפו על המסך אף לא דוגמנית אחת ולא ספורטאי.

ב. אבל באופן עמוק יותר הריגוש שלי הוא מחיפוש האמת. מסתבר שישנם מאות מיליוני אנשים בעולם שמוכנים לשבת בערב שעה שלמה ואף הרבה יותר מול יוטיוב ולצפות בתכנים לא בהכרח פשוטים להבנה של חיפוש אמת ומשמעות גבוהה לחיים. אני מייחס לכך חשיבות משיחית כפשוטו. קריסה איטית של עלמא דשקרא שהרשעים גוברים בו, לקראת כינון עולם שיש בו מקום של כבוד לתורת אמת. "זה דור דורשיו". לא מזיז לי אם יש בדיונים אתאיסטים לוחמניים או יהודים הנשואים בנישואי תערובת, כי מדובר בדיונים אמיתיים ובלתי הונדסים שבהם גם לדת היהודית השורשית ולדת בכלל יש ייצוג הולם, ואם אנשים יחפש את האמת בלב שלם הם בסוף ימצאו אותה.

לכן היו ציפיות גבוהות מספרו של רפאל פטאי The Jewish Mind. הוא היה איש אשכולות בעל ביוגרפיה ייחודית (אפשר לקרוא פה) עם שורשים ביהדות המסורתית ובהשכלה של מזרח אירופה וקריירה בעולם של חקר תרבויות עתיקות באקדמיות במערב. הספר שהקנה לו את תהילתו, The Arab Mind , הוא אייקון של ספרות האנטי פי סי. פטאי האמין ב"פסיכולוגיה של אומות" (נדמה שההשראה שלו הוא הפילוסוף היהודי הגרמני Moritz Lazarus) וכל מה שאסור לומר על התרבות הערבית כתוב שם. הספר היה קריאת חובה בקורס הכשרה של סוכני ה CIA למזרח התיכון עד העת שנעשה למקור השראה לעינויים סאדיסטים בכלא אבו ע'ריב בעיראק (מטורף, אה?) ומאז אסור להזכיר את שמו ברבים.

גם אם באקדמיה היום מתנגדים לכך, אני אכן מאמין שיש דבר כזה אופי לאומי, לטוב ולרע. אין בעיניי עם או שבט שהם חסרי ערך, ובמחקר מעמיק אפשר לראות ממעוף הציפור מגמות של צדדים טובים ורעים של אומות על ציר הזמן ולקבל החלטות מושכלות איך להעצים את הטוב. האם אופי זה הוא רק תרבותי או גם ביולוגי? כמובן שניהם, כי בתשתית של כל תרבות אנושית עובדים הביולוגיה ומנגנוני האבולוציה והתורשה, ויש יחסי גמולין מורכבים בין טבע לתרבות. אמנם פטאי לא זכה לראות את עליית הפסיכולוגיה האבולוציונית, ולדברי צ'ארלס מארי ייקח עוד עשור בערך עד שהגנטיקה ההתנהגותית תניב פירות, אך ספרנו עוסק רובו בתרבות והיסטוריה ובסופו חלק נכבד המוקדש למחקר אודות האייקיו היהודי.

בקצרה, המהלך של הספר הוא כך: פטאי עומד על 6 תרבויות היסטוריות שלטענתו המגע עימם הכי השפיע על העם היהודי, ובודק איזו תרבות יהודית נוצרה שם. הוא מדגיש שתרבות יהודית גדולה לא יכולה להיווצר ללא תרבות כללית גדולה סביבה, וצורות הביטוי של התרבות היהודית אינן אלא אלו שיש במצע התרבותי המקומי. יהודי בוכרה היו לאו דווקא פחות מוזיקליים מיהודי צרפת, אבל אם אין מוזיקה קלאסית בבוכרה לא יקום שם מלחין קלאסי. ששת התרבויות הן: הכנענית (פרק חלש ודי מאולץ. זו באמת פרה-היסטוריה) ההלניסטית, המוסלמית-ספרדית, הרנסאנס האיטלקי, מזרח אירופה בתקופת החסידות, וההשכלה במערב אירופה. אלו ההשפעות ההיסטוריות, ובסופן מוקדש דיון למצב היהודי כיום בארה"ב ובישראל (הספר נכתב בשנת 1976, ופטאי הוסיף אחרית דבר מעט לפני מותו ב-1996).

מדובר בספר עמוס פרטים ואנסה לתת פה כמה קווים כללים ואנקדוטות:

מוטיב גדול בספר הוא שמעבר לעיסוק בתכני הדת היהודית עצמה (והמחבר מדגיש שאין עוד עם בעולם שעסק כל כך הרבה בכתיבה דתית) היהודים יצרו תרבות רק בסוגות שיצרו הגוים המקומיים, וגם אז רק בחלקם. עד העת החדשה היה כמובן ציות למגבלות ההלכה, (לכן למשל לא היו פסלים יהודים) והיו כמובן את מגבלות הגלות (לא הייתה אדריכלות יהודית), אבל היו מקצועות שבלטו בהיעדרם וקשה אפילו להבין מדוע. בראשם ההיסטוריה. עד העת החדשה כמעט ואין לנו היסטוריונים יהודים, גם אם ידועים לנו כמה באלכסנדריה ההלניסטית שכתביהם לא באו לידינו. הרמב"ם בפירוש המשניות בתחילת פרק חלק אפילו דיבר בגנות לימוד ההיסטוריה! ליוונים, לרומאים ולסינים היו שפע היסטוריונים, ואולי אני יכול להעלות השערה שחלק הבעיה הייתה שלא היה לנו מלך, וממילא לא סופרי חצר.

מוטיב נוסף שהמחבר מדגיש הוא שעד העת החדשה גם לתרבויות היהודיות המתבוללות ביותר (להתפעתי גיליתי שיהודי איטליה ברנסאנס חיו חיים שאפשר להגדיר לא רק חילונים, אלא בוהמיאנים. אין זה מקרה שבאיטליה היו הרבה בעיות סביב סוגיות של גיור) הייתה זהות יהודית והמשכיות בין דורית. יהודים הלניסטים באלכסנדריה של בית שני עסקו במגוון נרחב של סוגות תרבות - רבנים, מחזאים, משוררים אפיים, פילוסופים ורופאים, אך לא היו בקרבם חוקרי לשון יוון ולא מדענים למרות השפע המדעי המקומי! וזאת משום שהם התעניינו בסוגות שאפשר היה להביע בהם תוכן יהודי, והספרות היוונית הגבוהה הייתה אלילית והמדע הוא נייטרלי. בספרד המוסלמית לא רק שכבר היה עיסוק יהודי בלשון ובמדע אלא שלמעשה כמעט אפשר לומר שרוב המדענים היו יהודים. המחבר מצטט את ההיסטוריון יצחק בער שבסוף המאה ה 13 היהודים היו כ 2.7% מאוכלוסיית ספרד, אך כ 41% (!) מהמדענים הגדולים בין 1150-1300. הבלשנות המוסלמית שיצאה מחקר הקוראן (ספר לא אלילי) הולידה את המדקדקים היהודים הגדולים ואת פאר השירה היהודית של תור הזהב. אם כבר הגענו לספרד, זה המקום לציין שהכתיבה של פטאי היא מקורית ביותר, לעתים ממש פרועה. בדיון על הקבלה של ספר הזוהר המחבר מקדיש 7 עמודים לספקולציה שמקורה של הקבלה הוא בהינדואיזם! השוואות טקסטואליות מקוריות ומרתקות, אבל כמובן מופרכות. פלא עצום בעיניי שפטאי, מחברם של ספרים על המיתולוגיות העתיקות, לא קישר את הזוהר למיתולוגיות של המזרח הקדום.

לשיא של הפרעה אינטלקטואלית מגיע הספר בדיונו על החסידות. ההשוואה לתרבות הצדיקים (סטארצ) והאקסטזה של הזרמים הפורשים בכנסייה הרוסית (רסקול) היא מעניינת מאד וללא ספק נותנת הקשר היסטורי מקומי, אבל התיאור של הבעש"ט הוא השיא האבסורד. הבעשט מתואר כצדיק שהוא בעצם עם הארץ גס שמושגיו הדתיים סובבים סביב שתייה, סוסים, התפרעות בצעקות, נשים, אלימות (! המקור שלו הוא הסיפורים על הבעשט מכה בקיר עד זום דם באמצע תפילתו) והדובדבן - ייתכן והבעשט היה מכור להרואין! הרי ידוע שעישן מקטרת, ידוע שהגיע לאיסנטבול, ידוע שחזה חזיונות, וידוע שהיה עושה עליות נשמה במיוחד בשבתות וחגים, שזה בעצם אומר שהיו לו התקפים מעין אפילפטיים כשלא היה יכול לעשן! מש"ל.

כבר הארכתי, אז אדלג על שאר העלילה ואנסה להסיק מסקנות:

כן, יש דבר כזה אופי יהודי. גם הגרועים שבאויבינו מודים בחלק ממנו. היהודי יתואר כערמומי וחורש מזימות, אך לעולם לא כטיפש. האוריינות היהודית המוגברת מתחילה לפחות מתקנת רבי יהושע בן גמלא בתקופת המשנה (מה שגרם באותו הזמן לברירה טבעית של חכמים. ב 500 שנה הראשונות לסיפרה הנוצרית צנח מספר היהודים מ 4.5 מיליון ל 1.5. כמיליון נהרגו בידי הרומאים. השאר עזבו כנראה משום שהיו "עמי הארץ" חקלאיים ולא התאימו לתרבות האוריינית החדשה) אם לא לפני, והייתה מושרשת עמוק בחיי הקהילה היהודיים. הייצוג היהודי בקצה העליון ביותר של מבחני ה IQ הוא בלתי פרופורציונלי. מיטב החוקרים באירופה התפעלו מכך שהיהודים בזמנם לא משתכרים לא בחגיהם ולא בכלל, ומנהלים חיי משפחה וקהילה חזקים (טענה מעניינת מעלה המחבר שתרבות הצדקה והחסד היהודיים עזרה ל IQ היהודי על ידי שמנעה הרבה תת-תזונה אצל נשים הרות וילדים שכידוע גורם נזק מוחי). יש להדגיש - לא הכל גנטי והמון "אופי יהודי" הוא תרבותי, והוא נשאר זכרון קלוש תוך כמה דורות של התגברות החילון. יהודי אמריקה המתבוללים ידועים במשפחותיהם הבלתי מתפקדות והאולטרה חילוניות, ואף נתחדשה אט אט בימינו תופעה של אלכוהוליזם יהודי ותרבות סמים. זאת רק הוכחה שאפשר לקיים תרבות יהודית שורשית בימינו רק בארץ ישראל, וגם אז איננו חסינים מפני רוחות זמן.

פרק שהיה לי בו עניין מיוחד הוא הדיון בשנאה עצמית יהודית. במשפט אחד: לטענתו מדובר בתופעה יהודית מודרנית (אני לא מסכים). היא מתרחשת כשיהודי חש נחיתות מול התרבות הסובבת, ומנסה להתבולל, אבל הגוים לא נותנים לו. מכיוון שהוא חלש ואינו יכול לשפוך את זעמו על תרבות הרוב, הוא שופך אותה על התרבות היהודית שבנחיתותה מנעה ממנו להתקבל לשורות הגוים. לפני העידן המודרני יהודים לא ביקשו להתבולל כי ראו בגוים בעלי תרבות נחותה. האם כל זה מסביר אנטישמיות ישראלית סטייל עיתון הארץ? אני לא חושב, אבל פטאי לא זכה לראות, והשלה את עצמו שמאורעות השואה ותקומת ישראל חיסלו את השנאה העצמית.

לא בטוח אם הצלחתי לסכם פה משהו קוהרנטי עד הסוף. מדובר בספר מהנה ומחכים, (וחבל שאין בעברית), אך גם עם מסר נוסף: זה שחוקר לא מכיר בכללי הפי סי עדיין לא אומר שדבריו נכונים. ספקולציה נשארת ספוקלציה, ומדע שגוי נשאר מדע שגוי. הפרקים על עדות המזרח בארץ ציטטו גם מחקרים מהסוג שתודה לאל כבר לא מאמינים במדעיות שלהם (אם כי יש לציין שמדינת ישראל מסרבת רשמית לחקור הבדלי IQ בין אשכנזים למזרחים, בניגוד לנעשה בארה"ב, ובאופן כללי מבחני ה IQ בארץ נעשים תחת מעטה של סודיות משונה. מה זה בעצם אומר על רמת המחיובות פה למוסר הומניסטי?) והמחקרים על המיניות וה IQ בתנועה הקיבוצית מעלים בעיקר חיוך או דמעה, תלוי אצל מי.