מאמר: כיצד להביא את הגאולה? או: מדוע סיוון רהב מאיר אינה המשיח

 

כיצד להביא את הגאולה- הוספת אור בלבד או גם יצירת עימותים?

או: מדוע סיוון רהב מאיר אינה המשיח?

 

 

כאשר פרופ' אבי רביצקי נדרש לשאלה מה חידש הרבי מלובביץ זצ"ל בענייני המשיח והגאולה הדבר הראשון שהוא הצביע עליו לא היה פרט זה או אחר בתיאורו של הרבי את ימות המשיח, אלא דווקא האווירה כולה. לדברי רביצקי, אם התרגלנו שאסונות גדולים הם המבשרים את חבלי המשיח, אז אצל הרבי דווקא האירועים החיובים המתרחשים בעולם הם המבשרים את ביאת משיח המתקרבת: התבססות חברת השפע והשלום בעולם המערבי, היחס הסובלני שלו זוכים היהודים בארה"ב, נפילת ברית המועצות, פירוז חלקי של הנשק הגרעיני של המעצמות, ועוד כהנה וכהנה. ואכן ה"חשיבה חיובית" ו"הוספת האור"[1] היה עניין גדול ורב פנים אצל הרבי, ולכאורה מדובר בהלך רוח אצילי וחשוב שהוריש לחסידיו בשלל צורות:

-       הרבי הנחה את חסידיו להימנע מהשתתפות בעימותים פומביים עם בעלי השקפות מבחוץ, ולהסתפק בעת הצורך בהוצאת הודעה רשמית מתאימה.

-       הרבי עצמו בהתכתבויותיו שמר תמיד על טון מאופק להפליא, גם כאשר היה ברור לו שדעותיו לא ינעמו לאוזני המכותב. במקרים בהם ההתכתבות "התחממה" והתקרבה לעימות, הוא פשוט קטע אותה ולא הגיב יותר.

-       הרבי נמנע תמיד מלהזכיר את שמו של אדם או תנועה שעליהם חלק בפומבי, ובמקום זאת הסתפק בתיאור הדעה אותה שלל ובהצגת דעתו החלופית. כאשר הותקף על ידי מי ממתנגדיה של תנועת חב"ד, הרבי לא הגיב בפומבי כמעט אף פעם, וגם כשהגיב הקפיד שלא הזכיר את התוקפים בשמם.[2]

-       הרבי ניסה ככול יכולתו אפילו לא להוציא מפיו מונחים שליליים, ואף ניסה להטמיע מטבעות לשון ייחודיות בשפה העברית שיהוו חלופות חיוביות יותר לביטויים קיימים: "בית רפואה" במקום "בית חולים", "מצויני צה"ל" במקום "נכי צה"ל", "הפך החיים" במקום "מוות", וכדו'.

 

אז מה באמת הבעיה? האם בעולם שבו התקשורת נוטה לעסוק בליבוי סנסציוני של סכסוכים ובהשחרת פני היריב הפוליטי, לא יהיה זה מהלך נפלא להתמקד לחלוטין בטוב ובאור? האם לא ברור שעדיף השלום על המלחמה?

לפני שנגיע למקום שבו גישתו האצילית של הרבי קיבלה להבנתי תפנית אפלה בשיח הציבורי של היום, קודם כול נפנה לסוגיית ביאורי הרבי לתהליך הגאולה. פה נדמה לי שהבעיה מתחילה קודם כל בהתאמת דבריו למקורות. הרי ברור שיש בידינו גם תיאורים אוטופיים וגם תיאורים אפוקליפטיים. אין צורך אפילו להגיע לכתבי יד של מקובלים עלומים או למדרשים מאוחרים ומסתוריים, אפשר להסתפק במקורות הכי בסיסיים שעליהם הם בנויים: מהגמרות השגורות על לשונותיהם של בוגרי מרכז רב (החל ב-"מלחמה נמי אתחלתא היא"[3] ועד "חוצפה יסגא"[4] ועוד רבים מאד) ועד פסוקים או אפילו פרקים שלמים בנביאים העוסקים בנושאים כמו מלחמת גוג ומגוג[5], יום הדין הגדול[6], עונשם העתידי של פושעי ישראל[7], והמודחק מכול בעיניי, "יום נקם"[8] העתידי שבו עם ישראל יקום נקמה מדממת באויביו. אפשר לטעון שהרבי בחר באופן מודע לראות את חצי הכוס המלאה, ושיש בכך המשך לגישה מובהקת של חכמי ישראל האמתיים כולם, "כי ה' דיבר טוב על ישראל"[9], ו" מידה טובה מרובה ממידת פורענות"[10] וכדו', ואין טעם לעסוק בהפחדות ואיומים ובאירועים עתידיים שאינם בשליטתנו, ויש רק לזכות את ישראל ואת העולם, ולקרבם בנועם לתורה ולדרך ה'. אבל האם יש פה גם עניין נוסף? הרי מה חשבו הנביאים וחז"ל שכן עסקו בנושאים מפחידים ואלימים?

נדמה שהשוואה פורייה במיוחד תהיה להוגה אחר שגם עסק באופן אינטנסיבי מאד בענייני הגאולה האחרונה : רמח"ל. כפי שכבר האריך לתאר פרופ' יונתן גארב, כתבי רמח"ל רוויים לחלוטין במונחים של הפעלת כוח ועוצמה של קדושה[11]. אמנם אותו הדבר בדיוק נטען כבר גם כלפי הרבי מלובביץ ומפעליו ("צבאות השם", "טנקים של מצוות", גישתו הניצית בסוגיות פוליטיות ישראליות ועוד) אך לי נדמה שיש הבדל גדול: אצל הרבי מדובר יותר ב-"מלחמה שברוח" נוסח מלחמת היצר, ואילו הכוחניות הגשמית והמלחמות הגשמיות העסיקו אותו בעיקר במישור הארצי של "פיקוח נפש" ולא כעניין רוחני נשגב שיש לענות בו, כדברי רבנים ציונים דתיים. לא כך אצל רמח"ל. אצלו קיים גם מישור נרחב של מאבק רוחני וגם מישור של מאבק גשמי עתידי. הוא לא נרתע מעיסוק נרחב בכול הסוגיות המפחידות והאלימות ביותר שניבאו הנביאים שהזכרנו לעיל, ואת חלקם אף העלה לדרגת עקרונות יסוד בתהליך הגאולה[12].

הנה דוגמה אחת מיני רבות, חריפה במיוחד אך אופיינית לתפיסת עולמו, שאם כול הזהירות המתבקשת הלכה למעשה, רשמיה החיוביים ניכרים בחשיבה הדתית במדינת ישראל כיום:

" נקום נקמת בני ישראל...לתת נקמת ה' במדין" (במדבר לא' ב'-ד'). הטעם באומרו בתחילה נקמת ישראל ואח"כ נקמת ה', עד שישראל הם תחת האומות למטה, גם למעלה האורות הם תחת הקליפות, וכבר כתוב: "שפחה כי תירש גבירתה". אבל אם הם נוקמים למטה, גם למעלה יש נקמה. ולכן, "נקמת בני ישראל"- למטה, נקמת ה' "- למעלה.[13]

 

ונשאלת השאלה: כיצד ניתן להסביר את הבדלי הגישות בין הרבי לרמח"ל? הרי כול בר בי רב דחד יומא מבין שמדובר בשניים מגדולי כול הדורות ששלטו היטב ברוב הספרייה התורנית המוכרת לנו, וברור שאין מדובר פה ב"טעות סופר" זניחה, אלא בהבדל עקרוני ויסודי.

השערה אחת שניתן להעלות היא שמדובר בהגויות שנכתבו לקהלים שונים. רמח"ל כיוון את ספריו הנועזים ביותר לאליטה מצומצמת של מקובלים שהיו בעלי תעצומות הנפש להתמודד עם מתח רוחני חריף, וממילא אין מה להסתיר מפניהם. ואליו הרבי שסיסמתו "ופרצת" כיוון את תורתו לקהל הרחב ביותר האפשרי. בין שומעי לקחו היו יהודים ניצולי שואה שהיו זקוקים לנחמה כאוויר לנשימה, מנהיגים ישראלים שהיו צריכים עצות מעשיות בסוגיות סבוכות מאד ולא תיאוריה אפוקליפטית, 'עמך ישראל' מכול הסוגים והמינים, ואף גוים ברחבי הגלובוס שבוודאי לא היו רואים בעין יפה דיבורים על "יום נקם" של צבא המשיח. וממילא קהל היעד, הזמן והמקום הכתיבו את התכנים שנידונו.

אפשרות אחרת שאפשר להעלות היא שמדובר בהבדלי אופי ושורש נשמה או ביוגרפיה. אמנם יש משהו לא הגון בעיסוק בפסיכולוגיה של אדם שחי לפני כמעט 300 שנה, אך אם יורשה לי בכל זאת, רמח"ל היה אדם שהיה שנוי במחלוקת עזה כל חייו בוגרים, ובאופן מפליא עלה לגדולה רק עשרות שנים אחרי מותו. כשקוראים את האגרות סביב מחלוקת זו מתקבל הרושם שאמנם רמח"ל לא יזם את המחלוקת, וכמובן לא חפץ בה, אך מדובר באדם חזק ותקיף מאד שלמרות שברון הלב שכול העניינים האלה גרמו לו, לא רק שלא היה מוכן להיכנע, אלא שגם לא היה מוכן להישאר ניטרלי ונאיבי לגבי כוונותיהם של רודפיו (ורובם היו רבנים!). את המרכזיים שבהם תיאר לעתים כמחרחרי ריב[14], טיפשים[15] או רשעים[16] והכריז באחת מאגרותיו שהקב"ה עתיד לשלם להם כגמולם[17]. הרבי אולי דיבר כך על ראשי המשטר הקומוניסטי ברוסיה, אך בוודאי לא על הרבנים שרדפו את תנועת חב"ד. ראוי לציין שעיסוקו הנרחב של רמח"ל בסוגיית הרוע בעולם נבע באופן ברור ממסלול חייו הסוערים, ומכאן גם ענייננו הער בענייני נקמה ברשעים, אך צריך להעיר מיד שאמנם הרבי לא נרדף עד צוואר כמו רמח"ל, אך המאורעות שאירעו בחייו בעולם כולו ובעם היהודי בפרט היו דרמטיים לאין שיעור מכול מה שאירע בימי רמח"ל.

אפשרות נוספת שאפשר להעלות היא ההבדל בספרים שהיו מקורות ההשראה העיקריים של שני הוגים אלו: רמח"ל הושפע קודם כל מספרות הזוהר, וספרות זו אינה חוששת לעסוק באופן נרחב גם בתורת הקליפות. עיסוקו האובססיבי של תיקוני הזהר והרעיא מהימנא בסוגיית ה"ערב רב" תמיד היה מצע מושלם לחשיבה רדיקלית ופרובוקטיבית מסוגים שונים. לעומת זאת מקורות ההשראה הראשונים של הרבי היו קודם כול הספרות החב"דית, שנכתבה בזמן ובמקום אחר לגמרי, ותחומי עיסוקיה הם אחרים לגמרי. די אם נציין שסוגיית הערב רב כמעט ואינה נידונת כלל בין כול מאות הכרכים של חסידות זו (!), ובוודאי שזה אינו נושא בולט הנדרש שוב ושוב באופן לוחמני.

אבל אני הייתי רוצה להעלות השערה נוספת על כול אלו, מהותית ומקיפה יותר, גם אם קשורה לכול הנאמר עד כאן.

רבות כבר נכתב על ידי מגוון גדול של מלומדים שתנועת החסידות הייתה למעשה תנועה גלותית[18]. לא רק שתנועה זו עיקרה העיסוק בחיי הרוח של היחיד והקהילה היהודית בגולה המרה ולא באתגריה של אומה ריבונית הפורחת בארץ המובטחת (כתשובתו המפורסמת של יורשו הרוחני הגדול של רמח"ל, הראי"ה, לרב הנזיר בפתיחת אורות הקודש), אלא שבאופן עמוק יותר האפשרויות הרוחניות בגולה הן מצומצמות יותר. לא רק שאי אפשר "לירות בכול התותחים" כשמושבך בגולה, אלא שגם אי אפשר למעשה להביס עד תום את הקליפות הגוברות שם[19]. כמו שהראי"ה האריך לבאר בספר 'אורות', חיי יהודיים במובנם המלא ייתכנו רק בארץ ישראל. וכפי שיאמר לך כול יהודי מן הגולה, ההבדל הבולט ביותר בין החיים בארץ לחיים בגולה הוא בסוגיית הפעלת הכוח. יהודי גלותי יכול להזדעזע מכך שגבר ישראלי צעיר שזה עתה סיים תיכון נדרש לשאת נשק ולהרוג באויבי ישראל, אך עבורנו זאת מציאות מובנת מאליה, עם כול הצער שבדבר. וכמה נבואיים הם דברי רב נחמן מברסלב: "דע כי לראות במפלת הרשעים אי אפשר כי אם על ידי בחינת ארץ ישראל".[20]

 

מדיניות רוחנית ניצית

עד כאן עסקנו בסוגיה לכאורה די תיאורטית, ולא במדיניות מעשית מקיפה. אך ברצוני לשאול גם את השאלה המעשית החריפה, אך המתבקשת, העולה מכול הנ"ל: האם יש בימינו מקום רוחני ל"חתירה למגע" ועימות יזום עם הרוע כדי להכניעו? ואסביר: אין כוונתי למדיניות של פתיחה יזומה במערכות צבאיות וטיפוח אתוס של לוחמי ג'יהאד. גם הניצים ביותר בקרב חכמי ישראל כיום יראו בכך מעשה טירוף המנוגד לחלוטין לדרכה של תורה ולכל היגיון מוסרי. השאלה אותה אני מבקש לשאול היא אחרת: האם כדי להביא את הגאולה השלמה - או לכול הפחות כדי לרפא את תחלואי החברה הישראלית בת זמננו - ראוי להסתפק במדיניות ההימנעות מעימותים של הרבי זצ"ל, או שמוכרחים לעתים לצאת לקרב מתוך בחירה מודעת, ולנקוט בעמדות רוחניות בעלות מימד לוחמני ויצירת 'מחלקות לשם שמים'?

---

במישור הרוחני ה"טהור", רטוריקה לוחמנית לא הייתה זרה לרבי כלל ועיקר[21]. כמובן הוא לא התחיל בכך, אלא רק השתמש במוטיב עתיק שהיה קיים עוד מימי חז"ל שהתמירו יסודות צבאיים תנ"כיים אל העולם הרוחני, עניין שגם בלט בעולמו של חותנו הריי"צ, שמרבית חייו עברו עליו בעימותים רוחניים מול המשטרים האלימים ביותר שידע העולם המערבי. אך אני אטען שבכל זאת ראוי לעמוד על הבדל רוחני עקרוני בין גישת הרבי לבין גישת רמח"ל ויורשיו הרוחניים הישירים דרך תורת הראי"ה, והוא קשור לאפשרות לרדת לעולם הקליפות (= העולם הכללי הלא יהודי) כדי לנצח את כוחות הרוע במגרשם הביתי. הרבי עם כול פועלו הציבורי המופלא והענף, נמנע באופן מכוון מהתערות ערכית בעולם הכללי וערכיו והקפיד שחסידיו יתבצרו בערכי העולם החרדי הקדם-מודרני, ויעשו שימוש אינסטרומנטלי בלבד באפשרויות שפתחה המודרנה כדי לערוך "פשיטות" רוחניות ולזנב בעולם בחוץ. אם לתת דוגמה בולטת, בעקבות הוראות הרבי חסידי חב"ד נודעים כראשונים לקפוץ למים ולהתנסות בכל אמצעי המדיה החדישים ביותר כדי להפיץ יהדות. אך למרות זאת, אין להם כול עניין לצרוך תכנים מן החוץ במדיות אלה. הם באים להשפיע בלבד ולא כדי להיות מושפעים (אל אף ש-"אנא אמלוך" זאת בדיוק ההגדרה לעולם התוהו בתורת האריז"ל!). אמנם זאת התנהלות שהיא כמובן מגוננת ובטוחה יותר, אך יש לה גם מחיר ברור: אם אינך חלק מעולם הערכים המודרני, אינך יכול לנצח אותו במגרשו הביתי ולעשות בערכים המודרניים עצמם (ולא רק בפיתוחים טכנולוגיים) בית לקדושה. במצב כזה לעולם לא תתפתח למשל הגות מדינית יהודית או אמנות במה יהודית, וכל עולם הסינתזות שהם לחם חוקה של הציונות הדתית אינו מתחיל בכלל. לעומת זאת, כאב הרוחני הקדמון של הציונות הדתית אפשר להצביע על רמח"ל כמי שלא חשש להתערות בעולם הכללי, הן בחייו האישיים והן בכתיבתו. אם לתת כמה דוגמאות פשוטות, הוא כתב מחזות בהשראה ישירה של מחזאים איטלקיים בני זמנו[22], עסק בתרגום תורת הלוגיקה המערבית לעברית מצוחצחת[23], ובני חברותו הקבלית היו ברובם סטודנטים לרפואה באוניברסיטת פאדובה. בכתיבתו הקבלית הוא אף יצק יסודות תיאורטיים לגישות כאלה. אם לתת דוגמה שהדיון סביבה מהדהד עד ימינו אלה - לימודים אקדמיים - רמח"ל כותב שיש צדיקים שדווקא ראוי שילמדו פילוסופיה! וכך דבריו בתיקונים חדשים, תיקון ע', דרוש שבו מוטיב הכנעת הרוע הוא מרכזי לכול אורכו:

"... וחכמות אחרות קיימות מבחוץ ועליהם נאמר "ובילדי נכרים ישפיקו" (ישעיהו ב). שהרי דברי התורה כמו הנשמה יוצאים מאותו המקור העליון ודאי, וחכמות החיצוניות לעומתם מחיבור ס"מ ונקבה שלו הם יוצאים. וחכמות אלו ניתנו להם (=לגוים) לפרנס אותם, ולא לישראל... ויש מי שלומד אותם ועליו נאמר "לא תלמד לעשות, אבל למד אתה להבין ולהורות" (שבת עה.), שזהו מי שלומד על מנת לתפוס את הס"מ ונקבה שלו ככלבים התפוסים בקולר שעל צווארם. וזהו מי שלא הסיר רגליו מן התורה, אלא נטוע בה ודאי, ושב ותופס באלו הכלבים". (תרגום חפשי)[24]

 

אך להבנתי השאלה החריפה באמת נוגעת ליצירת עימותים לא במישור הקוסמי אלא במישור הציבורי. השאלה היא: האם בימינו עדיפה גישתו של הרבי הנמנע כעניין עקרוני מעימותים ציבוריים ישירים ופועל בדרכי נועם בלבד, או שמא דווקא מוכרחים גם לייצר עימותים ומחלוקות לשם שמים מול בעלי שררה, למטרת תיקון עוולות חברתיות ושיבושי הדעות הרווחים בעולם? ואדגיש, שכוונתי לא רק לעימותים מול בעלי שררה מאומות העולם או ממחנה השמאל הישראלי, אלא אף למחאות ברורות מול עוולות ההנהגה הדתית והרבנית!

לעניות דעתי השאלה הזאת כבר הוכרעה הלכה למעשה, כאשר נתגלו ההשלכות של שתי הגישות שהצגנו במאמרנו, בשיח הציבורי בשנים האחרונות ממש.

כוונתי למאבק המתנהל כיום כנגד תרבות התקינות הפוליטית, בשתי גרסאות קוטביות, אך דומות להפליא שלה  - המערבית פרוגרסיבית, והחרדית.  המשותף לשתי הגרסאות הוא האיסור המוחלט לקרוא תיגר על האמיתות המקודשות המהוות את עיקרי האמונה הנשגבים שלהם במישור הציבורי.

בשמאל המערבי מדובר בעיקר באיסור לעסוק באמיתות שאינן מחמיאות לקבוצות מוגנות ו"מוחלשות", גם כאשר נכונותן של אמיתות אלו ברורה כשמש בחצי השמים. אסור יהיה לדבר במערב על הסיבות לאלימות של המוסלמים באירופה או השחורים באמריקה, על הסיבות לתרומתן הדלה במיוחד של ארצות האסלאם למדע המודרני או לשנאתם היוקדת לאמריקה וליהודים, אסור להזכיר שיש הבדלים מולדים ובלתי ניתנים לשינוי בין גברים לנשים, לקרוא תיגר על החופש המיני במערב, ועוד כהנה וכהנה עיקרי אמונה שאין להרהר אחריהם, גם אם המחיר המעשי יהיה אכזרי ביותר[25]. כל מי שיעז להרהר בקול בסוגיות כגון אלו לא רק יוקע (לנצח?) כרשע וחשוך, אלא אף עלול מהר מאד לאבד את מקום עבודתו ואף להיתבע למשפט על פי חוק המדינה ולשלם קנס כבד או אף לשבת תקופה קצרה בכלא על "הסתה גזענית"[26] וכדו'.

כנגד תרבות השקר וההשתקה הזאת קמו לוחמים מעטים מאד, בעיקר בצפון אמריקה, אך הם בעלי תהודה גלובלית עצומה. למעשה מדובר בחוג מצומצם שהחומרים שלו הם החומר העיוני הנצפה ביותר בכול היוטיוב בשפה האנגלית, והפודקאסטים שלו הם מהגדולים ביותר בצפון אמריקה, וספר הגות פופולרי שכתב האיש הבולט ביותר בחוג, הפרופסור לפסיכולוגיה ג'ורדן פיטרסון, נהפך לרב המכר העולמי הגדול ביותר שכתב אזרח קנדה מעולם. יש להדגיש שהחומרים של החוג הזה חד משמעית אינם חומר בידורי קליל וריק, אלא בדרך מדובר בכלל הרצאות ודיונים ארוכים ועיוניים בשאלות הרוחניות הגדולות של זמננו ושל התרבות האנושית לדורותיה.

מדובר בחוג שזכה לכינוי "הרשת האפלה האינטלקטואלית" (Intellectual Dark Web, ראשי תיבות IDW). מדובר במספר מצומצם למדי של אקדמאים מוכשרים יחד עם כמה עיתונאי רדיו ואינטרנט בולטים, שבאים מכול קצוות הקשת הפוליטית, האידיאולוגית והדתית, אך משותף להם בעיקר עניין אחד – תיעוב עמוק לתרבות הפי סי, ואמונה יוקדת בחופש לומר את האמת (ובחופש הביטוי בכלל) גם כאשר אנשים רבי עוצמה אינם רוצים לשמוע אותה. הם מתעקשים שוב ושוב לנהל דיונים מעמיקים ומנומקים בכל שאלות הכפירה האסורות, לתמוך בכול מי שאומר את האמת גם אם הוא נחשב מוקצה, ולהפריך מעל כול במה את השקרים שאסור להרהר אחריהם, בקטעי וידיאו ההופכים ויראליים ברשתות החברתיות.

ויש להבהיר מה עומד מולנו מבחינה חברתית: מדובר באנשים שאינם טיפוסים מופרעים ואלימים כלל (גם אם מתנגדיהם מציירים אותם כאלה) וכול החידוש שלהם הוא אחד: לומר את האמת כפי שהיא, ולא לשתוק, גם במחיר יצירת עימות ציבורי יצרי ובלתי נמנע. מבחינתם המחיר החברתי של השתיקה הוא כבד מנשוא לעולם המערבי כולו, והם נעשו לשליחי ציבור מסורים, בדרך כלל שלא מיוזמתם ותוך תשלום מחיר אישי כבד ומתמשך. אמנם מיעוטם מתעסקים גם בקומדיה וסאטירה, אך לא מדובר בפרובוקטורים בזויים רודפי סקנדלים, אלא באנשים משכילים וחדורי שליחות מאינם נרתעים מעימות אם העימות מגיע. חלק מהראיונות של פיטרסון לתקשורת הם מדהימים ממש בתוקפנות שמפגין כלפיו המראיין מחד[27], ומרמת האיפוק ועבודת המידות המדהימה שלו מאידך. מעל הכול יש להדגיש את השינוי החברתי הכביר שגיבורים מעטים אלו יוצרים אט אט. הם החוג המרכזי היום במערב שמעודד את הקהל הרחב לעסוק בשאלות רוחניות ברומו של עולם, והם המעוררים העיקרים לקריאת תיגר על נורמות חברתיות מערביות שתורת ישראל רואה באופן שלילי מאד. הם מדברים על מוסר מיני, סוגיות מגדר ומשפחה, על אימוץ אורח חיים של אחראיות אישית במקום התקרבנות והאשמה, על חשיבותו של דיון פתוח, אמירת אמת וקריאת תיגר על שקרים רווחים, על העומק שאפשר לדלות מעולם הדת, חשיבות הלאומיות, ועוד. והקהל מת על זה. הוא צמא לגמרי לדיבורים על משמעות, ודווקא הם מספקים אותו במערב, בקול רם הרבה יותר מכול איש דת בן זמננו. אלו הם אנשים שבחרו לא להימנע מעימותים והם זוכים לקרב מיליוני אנשים לדרך הישר, גם אם לאו דווקא לחיי דת ממש. דרכם היא דרך "האמת הרועשת", ודווקא הם חוד החנית במלחמת התרבות כיום כנגד חיי ההפקרות והטמטום הגס במערב.

וחזרה לבית שלנו: אולי לא נהוג לחשוב על זה כך, אך תופעה דומה מאד לתרבות הפי סי מתרחשת בתוך הציבור החרדי, ביחסים שבין הציבור החרדי לשאר שומרי המסורת, ובמידה פחות חריפה ביחסים שבין הציבור החרדי בישראל לשאר האוכלוסייה. גם כאן עיקרי האמונה של השיטה החרדית הם בעיניי ציבור זה מעבר לכול ביקורת פומבית. למשל, כפי שהעיר הרב נתן סליפקין[28], דוברי החרדים מתעקשים שהחרדים אינם מאמינים שה"גדוילים" הם אפיפיורים שאינם מסוגלים לטעות, אך מדובר בהכחשה שכולה תיאורטית. הלכה למעשה, אף דובר חרדי לעולם לא יצביע על טעות ממשית של גדויל ממשי. על אחת כמה וכמה שקושיות עקרוניות יותר כמו על היקף השכלתם התורנית והכללית של הגדוילים והבנתם בענייני העולם הזה, על הגזענות החרדית או השנאה הקשה לכל אורח חיים שאינו חרדי, קושיות על מעמד האישה החרדית, ועוד, כל אלו נחשבים לכפירה בעיקר, ובכופרים כידוע מטפלת האינקוויזיציה בשיטות משלה. בד בבד, כול פעם שאנשים הגונים ומנומסים מחוץ למחנה החרדי המעוניינים באמת ובתמים לתקן בעיות יעלו קושיות כאלה, הם מיד יתויגו כ-"אנטישמיים" המפיצים "שנאה" ו-"פירוד לבבות", ויוסבר להם מיד מפי הדובר החרדי הקרוב שיש לעסוק בדיבורים "מאחדים" ולהתמקד "בכול הטוב והחסד שעושה הציבור החרדי". למעשה מדובר בדרך לא מעודנת במיוחד להגיד שהחרדים אינם מעוניינים כלל לעסוק תיקון פנימי של החברה המושלמת שלהם, ומוטב שהחילונים יטפלו בהמוני הנרקומנים שלהם והדתיים בהמוני הדתל"שים, ולא יעזו להעלות טענות כלשהן כלפי החרדים, גם אם מחיר העוולות החרדיות הוא הכבד ביותר קודם כול מאנשים בתוך המחנה החרדי, והמחיר המלא נגבה מכול העם היהודי בארץ ובגולה, ואף מן הדת יהודית עצמה. למרבה העצב גישות כאלה מקובלות לא רק אצל תועמלנים חרדים רשמיים, אלא למיטב שיפוטי בקרב מרבית ההנהגה הרבנית בציונות הדתית. אין צורך להרחיק למחוזות הטיעונים של הפוליטיקאים לבית לפיד (שחלקם נכונים עובדתית!) כדי לעורר את זעמם של רבנים אלו, אלא די להעלות בקול רם את השאלות הנ"ל, ומיד יישמע נאום חוצב להבות על חשיבות האחדות בעם, על תבונתם של הגדוילים, ועל הישגיהם הרוחניים העצומים של החברה החרדית שאין לנו אלא לקנא בהם בעיניים כלות. למעשה לא ניתן לנהל דיון ענייני יותר עימם בשאלות אלו יותר מאשר עם חרדים מבית. מה תמוה דבר זה דווקא לאור הבוז המוחלט של הציבור החרדי לאותם הרבנים עצמם.

ונשאלת השאלה: איך הגענו למצב הזה שאנשים שהם למראית עין יראי שמיים, מתעקשים בכול כוחם לא לערוך חשבון נפש על החברה בתוכה הם חיים, גם כשהעוולות מתפרסמות יותר ויותר בתקשורת הכללית ואף במדורי הפלילים? וכי אנשי דת אינם אמורים להאמין יותר מכולם בחשבון נפש ובהודאה על האמת בכול אשר יפנו?

אפשר להעלות את הטיעונים הרגילים על "יצר לב האדם" באופן כללי או על בעיות חרדיות ייחודיות, אך ברצוני להתמקד דווקא בנקודה אחת שלטעמי מזינה באופן בולט את שימור כול העוולות והעיוותים האלה: מדובר בתפיסה מעוותת ואנטי הלכתית של איסור לשון הרע[29] וכבוד תלמידי חכמים, ובדגש מזויף על חשיבה חיובית והימנעות מעימותים. מדובר למעשה בספין אפל על אותם הערכים האציליים שקידם הרבי מלובביץ ודמויות נוספות כמו החפץ החיים זצ"ל.

אתן שתי דוגמאות ממש מן הזמן האחרון. כשאר הוכתר רבי חיים קנייבסקי למנהיג הציבור החרדי הנורות האדומות כבר היו דלוקות במשך שנים. הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל, שהיה חותנו (!) כבר הבהיר שאין לשאול אותו שאלות בענייני ציבור מאחר ומדובר באדם שאינו מעורב כלל בענייני העולם. נצפו שובל של תשובות תורניות תמוהות (הרב אינו יודע למשל מהי נורת פלורסנט, מהו מחשב, או אם העיר בית שמש נמצאת בישראל או באמריקה) והצהרות תמוהות עוד יותר לתקשורת החרדית (הרב משוחח עם המשיח לעתים תכופות, וחשוב מאד שעוד ועוד יהודים יתנתקו מרשת החשמל בשבתות ויקנו גנרטורים, כי זה מקרב את הגאולה) לצד התנהגות בלתי הולמת לאדם במעמדו בסכסוכים פנים חרדים (למשל סביב הסכסוך מול הפלג הירושלמי). אינספור סימני שאלה התעוררו על אנשי חצרו השולטים בכל מגעיו עם העולם בחוץ, החל מתמיכתם בפדופילים מורשעים ועד להתנהגותם המושחתת והראוותנית בעניין כספי צדקה ותרומות (שכללה בשלב מסוים הצבת מכונה אוטומטית לברכות בתשלום מחוץ לביתו, צעד שגרר זעם רב כול כך בקרב הציבור החרדי שהמכונה הוסרה לאחר זמן קצר).

ואז הגיעה מגפת הקורונה והמחיר הקטלני שהיא גבתה בעיקר מהציבור החרדי בארץ ובחו"ל[30]. השתלשלות האירועים וחלקו של חצר בית קנייבסקי בעניין תועדו בזמן אמת בכול אמצעי התקשורת החרדים ושאינם חרדים וקובצו לכדי פרק דוקו מסודר של התאגיד שזמין ביוטיוב בתכנית 'זמן אמת' עונה 3 בפרק שזכה לשם "סינדרום בני ברק", ובמספר כתבות מגזין ארוכות של העיתונאי יאיר שרקי ב- 12N. וגם אחרי שהכול כבר נאמר ונעשה לעיניי המצלמות, וחלו כמה שחלו, ומתו כמה שמתו, עדיין בסוף הפרק של התכנית 'זמן האמת' מובאת תגובת החצר הכופרת בכול. לא נעשה שום דבר לא בסדר, והכול ימשיך להתנהל על פי דעת תורה ורוח הקודש כפי שהיה עד היום, וכפי שיהיה עד בוא גואל.

ואם לתת דוגמה קרובה יותר לציבור שלנו אפשר להביט על היחס של מנהיגי הציבור החרדי לאומי ושופרם הגדול ערוץ 7 לקמפיין הבחירות של מפלגת 'נועם' מבית הר המור. הקמפיין כולו התנהל מסנסציה לסנסציה, ולמעשה מעבר לסנסציות וסקנדלים לא היה כמעט דבר. ערוץ 7 הקפיד אמנם להציג קו צונן כלפי המפלגה ופעיליה (כמובן לא עזרה לאנשי 'נועם' העובדה שהם היכו פיזית כתב של ערוץ 7 שניסה להגיע ולסקר את כנס הייסוד של המפלגה) והראיונות עם ראשי המפלגה תוארו על ידי הפעילים כעוינים, אך מעולם לא נשמעה ולו הערה מנומסת אחת בערוץ 7 כלפי המוח מאחורי המפלגה הזאת ודרכה, הלוא הוא רבי צבי טאו. הקמפיין של נועם פתח מהדורות חדשות במה שרוב הציבור הדתי חשב לחילול השם מחפיר, ברשתות החברתיות המה הסער - קודם כול בקרב ציבור שומרי המצוות ובקרב תלמידי החכמים המעטים שם - אך בערוץ 7 דממת אלחוט. כשם שמעולם לא נשמעה שם במשך השנים ביקורת כלשהי על תרבות הסכסוכים והפילוגים שישיבת הר המור עודדה בקרב חניכיה, כך גם כעת לא נשאלה אף שאלה על הרב ועל תורתו והנהגתו, למרות שמפורסם הדבר שבקרב בוגרי מרכז הרב רבים מאד מסתובבים פגועים, כעוסים ושבורי לב ממנו כבר שנים רבות. כאמור, חלק מזה אף כיכב ברשתות החברתיות, גם מפי אנשים שמרנים ומהוגנים להפליא. למעשה אפשר לדייק יותר ולומר שרבני הר המור אינם לבד בפטור המוחלט מביקורת בערוץ 7, אלא מדובר בעמדה לא רשמית כלפי רבנים באשר הם. נדמה שהדבר היחיד שיכול לגרום לערוץ 7 לבקר רב כלשהו הוא הרשעתו בפלילים, ובעיקר בעברות מין. זהו הקו האדום היחיד כנראה.

וכמו שפתחנו, צריך להגיד באופן מפורש שהחסינות שלה זוכים חצר בית קנייבסקי או רבני הר המור יושבת בדיוק על תפיסה מעוותת של איסור הרע, איסור מחלוקת, כבוד תלמיד חכם ואהבת השלום. אלו בדיוק הטיעונים הנשמעים כלפי המבקרים מבית, ולא תעמוד להם כול התורה והמעשים הטובים שבעולם אם יתעקשו לא לשתוק. כמובן איש מעולם לא התכוון לתת יד לפושעים ולמחטיאי הרבים - ואף לשפיכות דמים ממש! - בשם הלכות הרע, ואדרבה כול שיכול היה למחות ולא מחה עליו נאמר "ודמו מידך אבקש", ואוי לנו מיום הדין ויום התוכחה. בצער רב אסכם ואומר שאישית אינני רואה היום כל פתח לתיקון פנימי נרחב בחברה החרדית זולת ההחלטה של כול אדם פרטי באשר הוא לעשות ככול שלאל ידו למחות ולגרום להחלטות הנכונות להתקבל אם יתאפשר לו. בינתיים נראה לי שהולך להיות רע הרבה יותר לפני שיהיה טוב יותר, הן בתרבות הפי סי במערב והן בזו החרדית.

 

אוסיף לסיום ואומר, שכמובן חשוב לנהל סכסוכים בצורה העניינית ביותר האפשרית ולא להיגרר להלך רוח לוחמני שלא לצורך. ברצון למנוע ברבריות ברשות הרבים צדק הרבי זצ"ל. אך גישתו הכוללת הידרדרה כיום לתרבות של סתימת פיות ושקרים שנועדו לסייע לעוברי עברה להמשיך לבצע את זממם, לחוסר יכולת לנהל דיון כנה לשם שמיים (אפילו דיון תורני בין תלמידי חכמים ובתי מדרש!) ולשיבוש רוחני גדול בהרבה מכול סכסוך נקודתי בין שני אישים או ציבורים. אם ננקוט גישה של היתר לעימותים ומחלוקת לשם שמים כמובן יוצרו סכסוכים בחזיתות חדשות ויישמעו מיד קריאות ל"אחדות". אין להקשיב להם, אדרבה "את אשר יאהב ה' יוכיח[31]" "ואת והב בסופה[32]", אלו כאבים של ריפוי ושל טיהור נגעים, והם עדיפים תמיד על כאבי הניוון והגסיסה הרוחנית.

 

למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק? יתייצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו!

בסופו של יום אין לי בעיה עקרונית עם הסגנון המתקתק[33] של מרצה תורנית פופולרית כסיוון רהב-מאיר, כול עוד היא איננה משתפת פעולה באופן פעיל עם עוול. לעולם נצטרך אנשים ששורשם במידת החסד ודבריהם דברים רכים ונעימים, והם מתרחקים מעימותים כמו מאש. גם אם שישנם צדיקים ששורשם דווקא בגבורות, התורה איננה רוצה לטפח כוחנות לשמה, וגם העזים שבצדיקים כדוד המלך "עושים משפט וצדקה לכול עמו[34]" ובלי זה גבורתם היא סתם אכזריות, ולא ממידת הצדיקים. אך צריך להכיר בכך שסיוון רהב-מאיר אינה המשיח. אישה טובת לב זו איננה מסוגלת לעודד רפורמות חברתיות עמוקות וחיוניות בדיוק משום שאיננה מתעסקת במלחמות לשם שמים. המדרשים מתארים דווקא את המשיח בכבודו בעצמו כדמות שנויה במחלוקת עזה לא פחות ממשיח ה' דוד המלך מהתנ"כ, וכאדם בעל דעות כל כך לא מקובלות עד שרבים מחשיבים אותו למשוגע וכופרים בשליחותו:

 

"שנו רבותינו: עתידין אבות העולם לעמוד בניסן ואומרים לו: אפרים משיח צדקנו! אע"פ שאנו אבותיך אתה טוב ממנו שסבלת עונות בנינו ועברו עליך מידות קשות ורעות, מה שלא עברו על הראשונים ועל האחרונים והיית שחוק ולעג באומות בשביל ישראל וישבת בחושך ואפלה  ועיניך לא ראו אור... וכל אלו מפני עונות של ישראל. שמא בשביל צער שצערת עליהם וחבשוך בבית האסורים אין דעתך נוחה מהם? אומר להם: אבות העולם! כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם ובשביל בניכם שייהנו מטובה זו שהשפיע הקב"ה לישראל... בשעה שהיה יושב בבית האסורים בכל יום היו מחרקין שיניהם ומנענעים בראשיהם ומפטירין בשפתותיהם שנאמר "כל רואי ילעיגו לי יפטירו בשפה יניעו ראש" .[35]

 

ופעם אחת אמר: "על המשיח יהיה מחלוקת גדול"[36]

 

אמנם את המשיח אין לנו היכולת להביא כאן ועכשיו, אך בדורו של משיח יש לנו ללמוד מוסר עמוק ממסירות נפשו של הצדיק המיוחל של דורנו. מוטל עלינו - וקודם כול על תלמידי החכמים, מנהיגי הציבור ירא השמים - לא לשתוק, לא לברוח מעימות, ולנהל את העימותים בצורה תקיפה ועניינית עד לתיקון המלא ברחמי שמים.

"שרי בפירודא וסיים באיחודא, ושם גופיה שיקרי שלום[37]"

"וכבר הבטיחה התורה שסוף ישראל לעשות תשובה"[38], אמן.

 

 

 

 

 

 

[1] מטבע לשון חב"דית שמקורה בדרושים על מצוות נרות חנוכה שעליהם נאמר ש"מוסיף והולך"

[2] למשל: 'קראתי ואין עונה' כרך ב', עמ' 488, התוועדות תשנ"א ב עמ' 119-120

[3] מגילה יז:

[4] סוטה מט:

[5] זכריה יד, יחזקאל לח-לט

[6] יואל ג-ד

[7] יחזקאל כ

[8] ישעיהו סג

[9] במדבר י,כט

[10] אבות דרבי נתן ל, ג

[11] זהו מוטיב חוזר בכתיבתו של גארב על רמח"ל במאמריו עברית ובאנגלית, והוא מופיע גם בביוגרפיה המצוינת שלו על רמח"ל 'מקובל בלב הסערה', בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב

[12] למשל יום הדין הגדול כנקודת ציון חשובה של הבנה מלאה של בני האדם את חשבונות שמיים שהיו במשך כול ימי הנהגת עולם הזה, ולאחר מכן יבוא ביעור סופי של כול הרוע בעולמות כולם. עיין דעת תבונות סעיף קע, מאמר הגאולה, עמ' צט במהדורת מכון רמח"ל

[13] אוצרות רמח"ל פרשת מטות

[14]

[15] "השוטה הגדול משה אלפרון" שהיה היחיד בפאדובה שלא האמין לגילוי המגיד כבר בתחילת הפולמוס, היה דוד של רמח"ל. ראה אגרות רמח"ל ובני דורו, הוצאת מכון רמח"ל איגרת יד

[16] שם, אגרת קמו

[17] אגרות רמח"ל ובני דורו, הוצאת מכון רמח"ל, אגרת קלה. אציין ששמעתי מפי הרב יורם אברג'ל זצ"ל מסורת מבבא סאלי שאמר שלמרות שדין רשעים בגיהנם 12 חודש, יש גם רשעים "רציניים" ש"נידונים בה לדורי דורות", והוא ראה שהחולקים על רמח"ל לא נכנסו לגן עדן עד ימיו, מעל 200 שנה אחרי פטירת רמח"ל!

[18] רוב האוחזים בדעה זו הם כמובן ציונים, דתיים ושאינם דתיים, וכמובן שמרבית החסידים יסתייגו ממנה בחריפות, אך גם בקרב מלומדים שאינם ציונים מובהקים ניתן למצוא דעות כאלה, גם אם אינן מנוסחות כך באופן מפורש כמו אצל רבנים ציונים. למשל אצל הרב דניאל סטבסקי שליט"א, בסרטון ארוך ומעמיק שלו על שורשי תנועת החסידות כאן:

https://www.youtube.com/watch?time_continue=7&v=HsRCH34gUfA&feature=emb_title

[19] וענינו הרואות את חילול שם השמים הנגרם מנמיכות הקומה של קהילות יהודיות בגולה, גם האדוקות שבהם, מול התרבות הסובבת והרשויות, לעומת האופי הישראלי הלעומתי. הרבי מחה כל חייו על נמיכות הקומה של מנהיגי ישראל בארץ ובגולה, אך ברור לכול בר דעת איפה המצב נורא יותר, הן בקרב המנהיגים והן בקרב המונהגים.

[20] ליקוטי מוהר"ן קמא סימן נה. אמנם שם רב נחמן עוסק באפשרות להמשיך את ההארה הזאת גם לגולה, אך ברור מהו המצב הטבעי המשתמע מדבריו.

[21] ארצה לשתף כאן בהתלבטות יסודית שהייתה לי על התזה המרכזית של מאמר זה בעקבות הערותיהם של שני מלומדים חשובים עימם שוחחתי, דר' יחיאל הררי הי"ו, ובוגר ישיבתנו הרב אודיה צוריאלי שליט"א: האמנם הרבי לא התעמת עם איש? הרי מפורסמות וגלויות לכול פרשיות שבהם הרבי לחם כארי במשך שנים, בראשם שניים: סוגיית "מיהו יהודי" בחוק הישראלי וסוגיית שלמות ארץ ישראל. והיו גם אחרות, שחלקן מוזכרות בזעזוע על ידי יהודים רבים עד היום (כמו הקביעה החוזרת ונשנית שעולי אתיופיה אינם יהודים, או שתפיסת "אתחלתא דגאולה" היא לא רק שגויה, אלא אף מרחיקה את הגאולה האמתית). היה ברור לו שזה יוצר לו אויבים, והוא חזר בקול על עמדות אלה, כי היו בעיניו נכונות וחשובות. אז אולי פשוט הרבי היה אדם מנומס, חיובי, ואצילי, אך לא ברח באמת מעימותים? התלבטתי האם החילוק הבסיסי שלי הוא פשוט שגוי, ואני רק קורא מהרהורי ליבי. עניתי לעצמי כך: א. אכן צודקות טענות המשנה במאמרנו: שהרבי לא עסק בעניינים אפוקליפטיים בתורת הגאולה שלו; שקיימת תרבות של שקר והשתקה כיום, בשם גרסה מעוותת של חשיבה חיובית. ב. לגופו של עניין, אכן יש בי מידה לא מבוטלת של קנאות ציונית דתית, ומכוחה אני חש לא בנוח עם תפיסה רוחנית שאיננה יורדת לעולם הזה ממש על כל מופעיו, אלא רק מרחפת מעליו בבחינת "נוגע ואינו נוגע". עם כול אהבתי לענק רוח וצדיק אמת כמו הרבי, ברור לי שככול שיחלפו השנים תפיסה שמתנגדת להשכלה גבוהה, לשירות צבאי קרבי ולהתערות בכל מערכות המדינה היהודית תיצור בעיות רוחניות חריפות יותר ויותר. הרי כל חב"דניק יאמר לך ש"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים ממש", ואם כן גם לשיטתם לא ברור איך עמדות כאלה יכולות להישאר עמנו בעת הגאולה. אפשר בסופו של דבר לטעון שהרבי כן התעמת כאשר נדרש לכך, והעיקר החיסרון בעיניי אנשים כמוני הוא שלא פעל בשיטות מודרניות כמו ניהול שיח ישיר עם אנשים מחוץ למחנה שלו, ומעל הכול לא ניסה לנצח במגרש הביתי של היריב המודרני, אך העדפתי להציג את הדברים כפי שהצגתי אותם, משום שבעיניי בסופו של יום, אכן יש, כדברי רב נחמן שציטטתי, מימד של חולשה מובנית בעמדה של כול תנועה יהודית הכפופה לשלטון זר, ולא יעזור כלום. מרתק לשאול כיצד הרבי היה מתמודד עם סוגיות בנות זמננו מן התרבות האמריקנית, ומה היה עושה למשל אם הממשל היה מחייב אותו ללמד בבית הספר של תנועתו את כל ערכי הפי סי, אך "אין לך אלא השופט שבימים ההם", .

[22] נהוג להצביע על מחזאי בשם גוואריני כהשראה ישירה שלו. למעשה זאת הייתה מגמה שלמה של פתיחות בקרב יהדות אטיליה. עוד לפני רמח"ל המקובל החשוב ר' משה זכות, הרמ"ז, כתב חיבור בשם "תפתה ערוך" בהשראת 'התופת' של דנטה אליגיירי

[23] מדובר ב'ספר ההיגיון' לרמח"ל, אך למעשה בכל ספריו שאינם גילויים שמימיים ממש, עקבות הפילוסופיה ניכרות

[24] ועל אחת כמה וכמה שהראי"ה פיתח גישות אלו מאד, והרטוריקה אצלו כלפי העולם בחוץ היא כבר הרבה פחות דיכוטומית וקודרת, אך לא בזה באנו לעסוק כעת.

 

[25] אם לתת דוגמה אחת מיני רבות, ניתן למצוא חומר רב ברשת על שיעורי האונס של מהגרים בשוודיה. שיעורי האונס במדינה זו, שלפני פתיחה שערי ההגירה נחשבה למופת של חוק וסדר, הם כיום מקבילים לאלו של מדינות אפריקה, מה שעדיין אינו מונע מממשלת השמאל להכחיש נמרצות את המצב ולכנות את דוברי האמת "גזענים".

[26] מקרה טומי רובינסון באנגליה ואיאן חירסי עלי בהולנד היו מקרים מתוקשרים מאד, אך מייצגים לחלוטין את הנעשה גם עם אנשים שאינם בעלי פרופיל ציבורי.

[27] משום מה הכי מרושעות הן דווקא מראיינות פמיניסטיות אדוקות

[28] רב וביולוג יליד אנגליה, תושב רמת בית שמש, שגדל כחרדי, אך לאחר שחווה את מלוא זעמה של ההנהגה החרדית כלפי ספר שכתב בסוגיות תורה ומדע אצל חז"ל, עזב את הציבור החרדי לטובת הציבור הדתי לאומי, ונהיה מבקר עקבי ומנומק של הנהגה זו ועמדותיה בבלוג שלו בשפה האנגלית. הספר הנ"ל תורגם השנה לעברית, ונמכר בסטימצקי תחת השם "יצורי הפלא במדרש ובמדע" ללא רעש מיוחד.

[29] כבר הפתחי תשובה תמה באופן מפורש על אנשים המקפידים לא לדבר לשון הרע, אך אינם מקפידים על "עוון גדול יותר מזה, וגם הוא מצוי יותר, והוא מניעת עצמו מלדבר במקום הנצרך להציל העשוק מיד עושקו". , או"ח סימן קנו

[30] אריה דרעי טען בראיון לאתר כיכר השבת שכ-70% מחולי הקורונה בארץ נכון לאותו היום היו חרדים, ו"צריך לעשות חשבון נפש". כאשר התקשורת החילונית גילתה את הריאיון, הוא מיהר לחזור בו מהדרישה.

[31] משלי ג', יב

[32] במדבר כא, יד

[33] ומתקתק אינו ביטוי של גנאי בעיניי, אלא תיאורי בלבד. לדעתי יש משהו רך ואימהי מאד בסגנון ההגשה ובתכנים שלה.

[34] שמואל ב ח, טו

[35] ילקוט שמעוני ישעיהו ס, רמז תצט

[36] רב נחמן מברסלב, "מגילת סתרים, סדר ביאת גואל צדק", הוצאת אוניברסיטת בר-אילן. ועיין סיפורי מעשיות מעשה יג, היום השני, על סיפור הגנן שתיקן המדינה

[37] שמונה קבצים ז , סט

[38] רמב"ם הלכות תשובה פרק ז הלכה ה